התקדמותו של נחיל הארבה מתוארת כמסע צבאי מופתי, חסר פחד ובלתי ניתן לעצירה. המוני החגבים נעים בסדר מופתי, חודרים מבעד להגנות האנושיות, ומוכיחים כי כלי הנשק הרגילים חסרי תועלת מולם.
הפסוק משתמש במילים אִישׁ וכן גֶּבֶר כהשאלה ציורית לארבה, כדי לדמות אותם ללוחמים אנושיים גיבורים וחזקים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. השימוש במילה גֶּבֶר בא להדגיש את כוחם ותעצומותיהם, שבעטיים אינם סוטים מדרכם [מלבי"ם].
וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן וכן בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן מתארים את סדר התנועה המדויק שלהם. הם אינם נעים בערבוביה או דוחפים זה את זה, אלא כל אחד צועד במסלולו המיוחד והכבוש לו, תוך שמירה על מרחק נכון איש מרעהו [מצודת דוד, מלבי"ם]. התקדמות עקבית ומאורגנת זו גורמת להם להיראות לא כיצורים חסרי בינה, אלא כצבא עצום וממושמע [שטיינזלץ].
כאשר הם חודרים לעיר, וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ. המילה הַשֶּׁלַח מתארת חרב דוקרת או כלי נשק [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], המילה וּבְעַד משמעותה כאן "על", והפועל יִפֹּלוּ מתפרש במובן של חניה ושכיבה [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. כלומר, גם כאשר הם קופצים מן החומה ונוחתים היישר על חרבותיהם השלופות של המגינים [מלבי"ם, רש"י], הנשק אינו מרתיע אותם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לֹא יִבְצָעוּ משמעותן "לא יִפָּצְעוּ" או לא ייחתכו. למרות שהם נוחתים על החרבות, הם אינם נחתכים לחתיכות [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא], וזאת בשל משקלם הקל המונע מהחרב להזיק להם [רד"ק]. מכאן עולה כי אין הגנה אנושית או צבאית היכולה לבלום את פגיעתם [שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה המבוססת על תרגום יונתן, הלוקחת את הפסוק למשמעות מושאלת. לפי גישה זו, המילה הַשֶּׁלַח נגזרת מלשון "שליחות", כלומר הארבה מפיל את עצמו קדימה במסירות כדי לקיים את שליחותו של ה'. בהתאמה, לֹא יִבְצָעוּ מתפרש מלשון "בצע כסף". בניגוד לצבא אויב רגיל שאותו ניתן לפייס ולעצור באמצעות תשלום שוחד וממון, צבא הארבה של ה' אינו לוקח כסף ולא ניתן לעצרו בדרך זו [רש"י, רד"ק].