התקדמותו של הכוח הפולש אל תוך העיר מתוארת כנחשול עקבי, חסר מעצורים ומעורר אימה, המדלג על כל מכשול בדרכו. הפרשנים נחלקו באשר לזהות הפולשים: יש שראו בכך תיאור מוחשי של מכת ארבה הפושטת על העיר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים פירשו זאת כמליצה פיוטית המתארת צבא אנושי אכזר, כדוגמת צבא בבל, הפועל בנחישות של נחיל לוחמים [מצודת דוד, אברבנאל].
הפלישה מתחילה בתיאור בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, צירוף שזכה למספר פירושים מרתקים. הגישה המרכזית רואה במילה יָשֹׁקּוּ ביטוי להשמעת רעש אדיר, בין אם זהו משק הכנפיים של הארבה או תרועת הקרב של הלוחמים [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירוש ייחודי מציע כי הרעש אינו של הפולשים, אלא זעקות האימה של תושבי העיר המבועתים [אברבנאל]. גישה שנייה קושרת את המילה לשורש "שוק", ומסבירה כי הפולשים מתקבצים בהמוניהם וממלאים את רחובות העיר כמו שוק הומה אדם [אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה שלישית מקשרת זאת למילה "שוק" במובן של איבר הרגל, ומצביעה על רגליו הארוכות של הארבה ועל תנועתו המתמדת שאינה פוסקת [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון "נשק", כלומר הפולשים מזדיינים ונערכים לקרב פנים אל פנים בתוך העיר עצמה [רש"י, רד"ק ואברבנאל בשם תרגום יונתן].
כאשר הפולשים מתקדמים, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן בַּבָּתִּים יַעֲלוּ. בדרך כלל, בעת מלחמה, אנשים נמלטים אל הבתים הגבוהים או רצים אל החומות כדי להתגונן, אך מול אויב זה אין בכך תועלת [רד"ק, אברבנאל]. הפולשים מטפסים בקלות על חומות המגן ועולים אל הבתים.
השלב הסופי של החדירה מתואר במילים בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב. המילה בְּעַד משמעותה "דרך" [מצודת ציון]. בניגוד לאויב רגיל שאפשר לבלום על ידי נעילת שערי העיר ודלתות הבתים, הפולשים הללו עוקפים את הפתחים המרכזיים. בדומה לגנב המוצא את הדלת נעולה ומשתחל פנימה דרך החלון הצר, כך האויב הזה חודר לכל בית ולכל חלקה פרטית בדרכים עקיפות, מבלי שניתן יהיה לעצור בעדו [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].