הבטחת הנחמה מציגה היפוך מוחלט של אסונות הבצורת ומכת הארבה שפקדו את הארץ. הקריאה אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי מרגיעה את חיות השדה שלא יחששו עוד ממחסור במזון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו עומדת בניגוד ישיר למצוקה שתוארה קודם לכן בנבואה, שבה בהמות השדה ערגו וזעקו אל ה' [רד"ק, אבן עזרא].
ההבטחה ממשיכה במילים כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר, כלומר מקומות המרעה ומושב הרועים יתכסו בעשב ובדשא [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גם כאן ישנו היפוך של הקללה הקודמת, שבה אש אכלה את נאות המדבר, וכעת צמיחת הדשא מעידה כי אפיקי המים היבשים התמלאו מחדש [רד"ק, אבן עזרא].
הפרשנים מציעים גישות שונות להבנת הקשר בין צמיחת המדבר לבין תנובת העצים המוזכרת בהמשך. גישה אחת מסבירה כי ציון העובדה שעֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ (טען וגידל את פריו) באה להבטיח את צמיחת הדשא בדרך של קל וחומר: מכיוון שעצים זקוקים לכמות מטר גדולה בהרבה מאשר דשא, אם העצים מניבים פרי, ודאי שהדשא יצמח בשפע [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי ההשוואה באה ללמד שכשם שעצים מניבים פרי באזורי היישוב, כך המדבר יצמיח את דשאיו [רד"ק]. בנוסף, יש מי שרואה בכך ביטוי לנס ולתשועה מקיפה שנועדה במיוחד עבור עם ישראל, ולכן הברכה אינה מוגבלת רק לאזורי היישוב אלא מתפשטת לכל המקומות ולכל המינים, לרבות המדבר [מלבי"ם].
בסיום, המילים תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם מתארות את העצים הנותנים את כוחם, כלומר מניבים את פריים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שפע פלאי זה מהווה תיקון והיפוך למצב הקודם שבו כל עצי השדה יבשו [אבן עזרא, מלבי"ם].