החורבן החקלאי אינו מסתכם רק באובדן מקורות המזון הפיזיים, אלא מחלחל ופוגע אנושות גם בעבודת ה' ובשמחה הרוחנית שבמקדש.
המילים הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כתיאור מוחשי וכואב של בני הדור, הרואים במו עיניהם כיצד הארבה פושט על התבואה המבושלת ומכלה אותה כליל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המבארים כי מדובר בראייה נבואית. אף שהאסון עדיין לא התרחש במלואו בפועל, הנביא צופה את העתיד בצורה כה חדה וברורה, עד שהדבר נדמה כאילו הוא עומד ומתרחש בהווה לנגד עיניו [מלבי"ם]. אגב כך, נמסר כי המילה הֲלוֹא בפסוק זה נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, בניגוד למקובל בחלק מספרי התרי עשר [מנחת שי].
מבחינה תחבירית, המילה נִכְרָת משמשת כציר מרכזי הפועל לשני כיוונים ומתייחסת לשני חלקי הפסוק. המשמעות היא שהאוכל נכרת מן השדות, ובמקביל נכרתו גם השמחה והגיל מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ [אבן עזרא, מצודת דוד].
הפרשנים מציעים שני הסברים עיקריים לשאלה מדוע אובדן המזון מוביל להפסקת השִׂמְחָה וָגִיל במקדש. הגישה המרכזית קושרת זאת למחסור ביין. מכיוון שהגפנים הושחתו ואין יין לנסך על גבי המזבח, פסקה שירת הלוויים, שכן השירה במקדש הייתה נאמרת דווקא בעת ניסוך היין [מצודת דוד, מלבי"ם, אבן עזרא]. מנגד, יש המסבירים כי השמחה שפָּסקה היא שמחת חג הקציר. משום שהתבואה הושמדה מול עיני העם, לא ניתן להביא את קרבנות החג, וכך אבדה השמחה הגדולה שהייתה מלווה את תקופת הקציר במקדש [רד"ק].