הנביא פותח בקריאה דרמטית המופנית אל העם, ודורש את תשומת לבם לפורענות חמורה וחסרת תקדים שעתידה להתרחש.
הפנייה מתחלקת לשתי קבוצות: שִׁמְעוּ־זֹאת הַזְּקֵנִים מופנה אל מנהיגי העם, שכן הם חיו שנים רבות וראו יותר אירועי עבר בחייהם, ולכן הם אלו שיכולים להעיד האם קרה דבר כזה בעבר [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא]. לאחר מכן, הנביא פונה לשאר העם במילים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, שמשמעותן הטו אוזן לשמוע [מצודת ציון]. המטרה היא שהעם כולו ישמע את הפלא הזה כדי לספר עליו לבניהם אחריהם [מלבי"ם]. סיבה נוספת להקדמת הזקנים היא פסיכולוגית: המון העם נושא את עיניו אל ההנהגה. כאשר העם יראה שהזקנים חרדים לדברי הנביא, גם הוא יושפע ויתפעל מהדברים [חומת אנך].
הבדל נוסף בין הפניות טמון בבחירת המילים. הפועל שִׁמְעוּ מבטא דרגה גבוהה וחשובה יותר מאשר הפועל וְהַאֲזִינוּ. לכן, כאשר הנביא פונה לשני קהלים שונים, הוא מייחס את הפועל החשוב יותר לזקנים, ואת הפועל הפחות ממנו לשאר יושבי הארץ [מלבי"ם].
הנביא ממשיך ושואל הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם. האות ה"א במילה הֶהָיְתָה משמשת כה"א השאלה, כלומר: האם התרחשה כזאת? [מצודת דוד, רד"ק]. המילה זֹּאת מתייחסת לפורענות הארבה הקשה שעתידה להיות מתוארת בפסוקים הבאים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כאן עולה שאלה היסטורית: הרי מכת הארבה במצרים הייתה חסרת תקדים, ובתורה נאמר עליה כי לא תהיה כמוה לעולם. הפרשנים מסבירים את ההבדל המהותי: בימי משה, מכת הארבה הורכבה ממין אחד בלבד של ארבה והתרחשה בפעם אחת. לעומת זאת, הפורענות שעליה מתנבא יואל מורכבת מארבעה מינים שונים של מזיקים, שיבואו בזה אחר זה במשך ארבע שנים רצופות להשחית את הארץ. רעה מורכבת וארוכה שכזו אכן לא הייתה מעולם, לא בימיהם ולא בימי אבותיהם [רד"ק, אבן עזרא, חומת אנך].