זעקת בעלי החיים עולה מתוך המצוקה הקשה הפוקדת אותם בעקבות הרעב וכליון היבול. תיאור האסון מתפתח מן הכלל אל הפרט, החל מכלל הבהמות ועד לעדרי הבקר והצאן [רד"ק].
בביאור פתיחת הפסוק במילים מַה־נֶּאֶנְחָה, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מַה כלשון הפלגה, כלומר: עד כמה רבה וגדולה אנחת הבהמות [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כלשון שאלה ותמיהה. לפי קו מחשבה זה, הנביא תוהה מדוע ה' מעניש את בעלי החיים; הרי אם האדם חטא, מה פשעה הבהמה שנגזר עליה להיאנח ולסבול? [מלבי"ם].
המשך התיאור מציג כיצד נָבֹכוּ עדרי הבקר. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא בלבול וחוסר אונים. הבקר מתואר כמי שתועה ביערות ובמדבריות, וממש כאדם המבולבל בדעתו שאינו יודע לאן לפנות וכיצד לפעול משום שאין לו מרעה למאכל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
הדגש המיוחד על כך שגַּם־עֶדְרֵי הַצֹּאן נפגעו אינו מקרי. הצאן קלות תנועה יותר מהבקר ורגילות לטפס על הרים וגבעות כדי למצוא מרעה שעדרי הבקר אינם יכולים להגיע אליו. החורבן הוא כה מוחלט, עד שאפילו הצאן, בעלות כושר ההישרדות הגבוה יותר, נותרו ללא מזון לאחר שהארבה כילה הכל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בסיום נאמר כי הצאן נֶאְשָׁמוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו מבטאת שממה, חורבן ונזק מוחלט שנגרם לעדרים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המילה מלשון חטא ואשמה, ומסבירים כי העדרים התקלקלו ונענשו בעוון האשמה, פירוש המציף מחדש את שאלת השתתפות הבהמות בעונש על חטאי בני האדם [רש"י, מלבי"ם].