האסון הכבד והחורבן מביאים עמם קריאה לאבל עמוק ולבכי קורע לב, המדומים לטרגדיה אישית קשה. המילה אֱלִי מבטאת ציווי לקונן, לבכות וליילל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא עשיית קינה, כאשר מבחינה לשונית היא נגזרת משורש י.ל.ל (יללה), תוך חילופי אותיות והשמטת כפילויות [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה כקריאת כאב שמשמעותה אמירת "אללי לי" [אבן עזרא].
למי מופנית קריאה זו? הפרשנים מציעים מספר כיוונים. גישה אחת רואה בכך פנייה אל כנסת ישראל, הנדרשת לקונן על הרעה הגדולה שבאה עליה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת גורסת כי הנביא פונה אל האדמה עצמה, או לחלופין אל נפשו שלו [אבן עזרא].
עוצמת הכאב מומחשת באמצעות הדימוי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ. רוב הפרשנים מסבירים זאת כמשל לאישה צעירה, מאורסת או נשואה טרייה, שבעלה מת בעודם בנעוריהם. מכיוון שזוהי תקופה של שמחה גדולה ואהבה עזה, האבל הוא כבד מנשוא, והיא ממירה את תכשיטיה בשק אבלות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח חֲגֻרַת־שַׂק משמש כאן הן במשמעות פעילה של חגירת השק והן במשמעות סבילה של היותה לבושה בו [רד"ק].
לצד הפירוש האנושי, מוצג פירוש מליצי וייחודי הקושר את הפסוק לעולם הצומח ולנזקי מכת הארבה. לפי קו מחשבה זה, הציווי לבכות מופנה אל עץ הגפן או התאנה. הבְּתוּלָה היא אילן שמעולם לא נקצץ, והבַּעַל מסמל את הענפים העליונים שנקצצו והושחתו על ידי הארבה. הדימוי של חֲגֻרַת־שַׂק נשען על המנהג החקלאי לעטוף בשק גזע עץ שקליפתו הוסרה, כדי לחמם אותו ולעודד צמיחת ענפים חדשים [מלבי"ם].