יואל, פרק א׳, פסוק ח׳

קריאה לאבל עמוק ולבכי קורע לב מופנית כלפי כנסת ישראל, האדמה או נפש הנביא, ודורשת מהן לזעוק אֱלִי, כלומר לקונן וליילל או לזעוק "אללי לי" על החורבן. עוצמת הכאב מדומה לטרגדיה של אישה צעירה, כִּבְתוּלָה, אשר אבלה עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ שאיתו חוותה אהבה עזה, ובעקבות זאת היא חֲגֻרַת־שַׂק, עוטה על עצמה שק אבלות במקום תכשיטיה. מנגד, ניתן להבין את הפסוק כמשל לנזקי הארבה בעולם הצומח, שבו הציווי מופנה לעץ עצמו. לפי גישה זו, הבְּתוּלָה היא אילן שטרם נקצץ, הבַּעַל מסמל את ענפיו העליונים שהושחתו, והיותו חֲגֻרַת־שַׂק מתייחס למנהג לעטוף גזע חשוף בשק כדי לחממו ולעודד צמיחה מחדש.