מכת הארבה מביאה עמה חורבן חקלאי מוחלט, הפוגע אנושות ביסודות הכלכלה והמחיה – הגפן והתאנה – ומותיר אותם עירומים וחסרי חיים. אף שהמילים מבטאות את החורבן בלשון עבר, הפועל שָׂם מתייחס למעשה לגזירה עתידית, אשר בשל ודאותה היא נאמרת כאילו כבר התרחשה [אבן עזרא, רד"ק]. הדובר כאן הוא הנביא, או לחלופין, אלו הם דבריהם של יושבי הארץ המקוננים על אסונם [רד"ק].
הארבה שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה, כלומר אכל את הגפנים והפך אותן לשממה מוחלטת [מצודת דוד, שטיינזלץ]. באשר לביטוי וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה, הפרשנים מציגים מספר גישות. הגישה הראשונה מתמקדת בתחושה ובתוצאה הרוחנית: התאנה הפכה למקור של מפח נפש ואכזבה [רש"י, רד"ק], או לשם נרדף לקללה, מארה וזעם [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ, רד"ק]. הגישה השנייה קושרת את המילה למצבו הפיזי של העץ: התאנה נותרה ריקה וחסרת ממשות, בדומה לקצף הצף על פני המים [אבן עזרא], או שהעץ החשוף יעלה קצף ואבעבועות בעקבות הפגיעה בו [מלבי"ם]. ישנו אף פירוש הקושר את המילה במישרין לפעולת קילוף הקליפה [רד"ק].
פעולת ההשחתה המרכזית מתוארת במילים חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִךְ. הפרשנים מסכימים כי פעולת החשיפה משמעותה קילוף קליפת העץ וגילויו. הארבה אינו מכלה את העץ עצמו, אלא מכרסם את הקליפות, מוצץ את הלחות שבין הקליפה לעץ, ומשליך את הקליפות ארצה [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ, רש"י]. דעה נוספת גורסת כי הארבה אכל את העלים והפירות הראשוניים והשליך אותם לארץ, כך שהעץ נותר עירום לחלוטין [רד"ק].
כתוצאה מקילוף העצים והשלכת הקליפות, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ. ענפי העץ, המכונים שריגים, נותרו חשופים וקיבלו גוון לבן [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, הפועל הִלְבִּינוּ משמש כאן כפועל עומד המתאר את מצב הענפים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. לאחר שהארבה מצץ את כל לחותם, נותרו השריגים יבשים, לבנים ומושחתים כליל [רד"ק, מלבי"ם].