זעקת ייאוש עמוקה עולה נוכח פורענות קרובה שאין ממנה מנוס. הנביא מתריע מפני חורבן, וקושר בין האסון המיידי לבין פעולה ישירה של הדין האלוהי.
הפרשנים מסכימים כי המילה אֲהָהּ מבטאת קול של גניחה, יללה ופחד. הקריאה אֲהָהּ לַיּוֹם היא זעקת "אוי ואבוי" על אותו יום נורא שעתיד לבוא [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק]. זעקה זו נובעת משתי סיבות עיקריות: ראשית, הגזירה מתקרבת במהירות, ושנית, היא מונהגת בהשגחה אלוהית ישירה ולכן אין שום דרך להימלט ממנה [מלבי"ם].
ההכרזה כִּי קָרוֹב יוֹם ה' מתייחסת ליום שבו ה' שופט ומעניש את העם באמצעות מכת הארבה, כאשר מעשיהם של הרשעים גורמים להפיכת מידת הרחמים למידת הדין [חומת אנך]. מעבר לאסון המיידי, עצם ההתמודדות עם הפורענות הקרובה מעוררת חרדה גם מפני יום הדין הגדול שעתיד להתרחש באחרית הימים [ביאור שטיינזלץ].
לגבי הביטוי וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וּכְשֹׁד מתארת ביזה פתאומית והרסנית של שודדים. מכת הארבה תחמוס ותשחית את הארץ ממש כפי ששודדים אנושיים בוזזים רכוש. מכיוון שהשוד מגיע מאת ה' (מִשַּׁדַּי), הוא פועל בעוצמה ששודדת וגוברת על חוקי הטבע, ואין איש היכול לעמוד בפניו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אבן עזרא].
עם זאת, קיימת גישה לשונית שונה בתכלית להבנת המילה מִשַּׁדַּי. רבי שמואל הנגיד מפרש כי בהקשר של פסוק זה, אין מדובר כלל בשם ה'. לשיטתו, המילה נגזרת מלשון חוזק, תקיפות וניצחון. לפי פירוש זה, המשמעות היא שההרס יבוא ככוח שודד, חזק ועצום, שלא מותיר שום פתח הצלה [רד"ק, אבן עזרא].