הפלישה אל הארץ מוצגת כמתקפה מאורגנת של כוח הרסני שאינו יודע שובע, המדומה לטורף אימתני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מתאר נחיל עצום של ארבה. השימוש במילה גוי נועד לצייר את הארבה כצבא או כקבוצת בעלי חיים גדולה הפועלת יחד בשלמות [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ], והוא משמש כאן כביטוי מליצי ומושאל [מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש הסבורים כי לא ייתכן לכנות חרקים בתואר "גוי", ולכן הפסוק כלל אינו עוסק בארבה, אלא רומז באופן אלגורי לאויבים בשר ודם – אומות זרות שפלשו לארץ כדי להחריבה והביאו לגלות העם [אברבנאל].
בין אם מדובר בארבה ובין אם באויב אנושי, האיום מתואר משני היבטים משלימים: המילה עצום מתייחסת לאיכות ולחוזק הפיזי של הפולש, בעוד המילים ואין מספר מדגישות את הכמות העצומה והבלתי נתפסת שלו [מלבי"ם, אברבנאל, מצודת ציון].
כדי להמחיש את עוצמת ההרס, נעשה שימוש בהפלגה פיוטית ובהגזמה [מצודת דוד], המשווה את כלי המשחית של הפולש לשיניו של מלך החיות: שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. הפרשנים מבחינים בין חלקי הפה השונים, כאשר שִׁנָּיו הן השיניים הקדמיות והחדות, ואילו וּמְתַלְּעוֹת הן השיניים הגסות והכבדות – הטוחנות – שבאמצעותן הוא לועס ומרסק את מזונו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. כמו כן, ניכרת העצמה הדרגתית בתיאור, שכן הלָבִיא נחשב לגדול וחזק יותר מן האַרְיֵה [רד"ק]. הדימוי המשותף מלמד שלפולש זה ישנה יכולת חריגה ומוחלטת לכלות ולהשחית הכל, והוא אינו מסתפק באכילת דברים רכים בלבד [שטיינזלץ, מלבי"ם].