נחיל הארבה העצום המכסה את הארץ אינו פוגע בקרקע עצמה, אלא מחסל כליל את כל הצמחייה שעליה, ומותיר את השדות שוממים וריקים מפירות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מכה זו פוגעת קשות בדגן, ביין ובשמן, המהווים את עיקר מחייתו וקיומו של האדם [רד"ק].
על פי רוב הפרשנים, המילה שֻׁדַּד מבטאת עושק וגזל, שכן הארבה עשק ולקח בכוח את תבואת הארץ [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קיימת הבחנה בין סוגי הקרקעות הנפגעים: השָׂדֶה הוא השטח המיועד לגידול תבואה, בעוד האֲדָמָה היא מונח רחב יותר הכולל גם שטחי אילנות וגפנים [מלבי"ם]. החורבן מתואר במילים אָבְלָה אֲדָמָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאבל כאן משמעותו השחתה ושממה של הקרקע [מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת על דרך ההשאלה, כלומר שיושבי האדמה הם אלו שמתאבלים על חורבנה [אבן עזרא].
הרס החקלאות אינו פוגע רק באדם, אלא עוצר גם את עבודת המקדש. שוד התבואה הגדלה בשדה מונע את הבאת קרבן המנחה, ואילו השחתת האדמה שעליה גדלים הגפנים והזיתים עוצרת את הבאת הנסכים [מלבי"ם].
החורבן מפורט דרך הפגיעה בתוצרת עצמה: הדָּגָן נשדד, התִּירוֹשׁ שהוא היין, והיִצְהָר שהוא השמן, נכרתו וייבשו, כפי שמבטאת המילה אֻמְלַל שמשמעותה כריתה ויובש [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לגבי המילה הוֹבִישׁ, הפירוש המרכזי הוא מלשון יובש, כלומר היין התייבש לחלוטין ולא יימצא עוד [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש הקושרים מילה זו גם לעניין בושה, ומסבירים על דרך המשל כי כאשר פוסקת התנובה, הדבר נחשב לבושה גדולה עבור הגפנים והיין [רד"ק, מלבי"ם].