השבתת החיים החקלאיים מכה בלב הרוחני של העם, משתקת את עבודת המקדש היומיומית וזורקת את משרתיו לאבל כבד. הפסוק מציג את נקודת ההשקה הכואבת שבין אסון הטבע לחורבן הדתי, כאשר יבול האדמה פוסק מלהגיע אל בית ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את תוצאותיה ההרסניות של מכת ארבה. המילה הָכְרַת משמעותה נחתך או פסק, והיא מופיעה בבניין סביל לתיאור פעולת ההשמדה של הארבה [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, האות ה' במילה זו באה במקומה של האות נ', כך שמשמעותה זהה למילה 'נִכְרַת' [רש"י]. אף על פי שהמילה מִנְחָה היא בלשון נקבה והפועל הָכְרַת הוא בלשון זכר, הפועל הזכרי מתייחס לעצם המושג של הבאת הקורבן ולא למילה עצמה [רד"ק, אבן עזרא].
בשל אכילת היבול על ידי הארבה, נוצר מחסור מוחלט בסולת מן הצומח עבור המִנְחָה (קורבן העשוי מקמח), וכן ביין ושמן עבור הנֶסֶךְ (ניסוך נוזלים על המזבח). מחסנים ואוצרות המקדש, שאליהם רגילים האנשים להביא את התרומות, נותרו שוממים [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. החורבן הציבורי מדגיש גם את עומק המשבר שמוזכר בפסוקים הקודמים: אם הציבור אינו מוצא יין ודגן כדי לקיים את חובת הקורבנות הבסיסית ביותר, קל וחומר שלשיכורים לא נותר יין לשתות [אבן עזרא].
כתוצאה משממון המקדש, אָבְלוּ הַכֹּהֲנִים. אבלם נובע משתי סיבות עיקריות: ראשית, הצער הרוחני על כך שפסקה הבאת הקורבנות ומנחות הציבור לבית ה' [מצודת דוד, מלבי"ם]. שנית, המצוקה הקיומית שאליה נקלעו, שכן הכהנים היו ניזונים מן הקורבנות שהובאו לשולחן ה', ומשאלו פסקו – נותרו גם הם ללא אוכל ושתייה [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין הרואה בפסוק תיאור היסטורי ולא אסון חקלאי. לפי פירוש זה, הפסוק אינו עוסק במכת ארבה כלל, אלא מקונן על חורבן בית המקדש וגלות ישראל על ידי אימפריות זרות. על פי תפיסה זו, אויב אנושי הוא שהשחית את הארץ והחריב את בית ה', וזהו המקור האמיתי לאבלם של הכהנים [אברבנאל].