הנביא קורא להתעוררות דרמטית מול אסון כבד ומוחלט, שפגיעתו קשה כל כך עד שאפילו מי שחושיו מעורפלים אינו יכול להתעלם ממנו. הקריאה מופנית אל צרכני היין, תוך הבחנה בין שתי קבוצות: השִׁכּוֹרִים, השקועים תמיד בתרדמת השכרות, ולצידם כׇּל־שֹׁתֵי יָיִן, שהם אנשים הרגילים לשתות יין להנאתם אך אינם משתכרים [מלבי"ם]. על כולם מוטלת החובה להתעורר משנתם ולזעוק יומם ולילה, משום שמכת הארבה אכלה את הגפנים ולא הותירה כל אפשרות להפיק יין בעתיד [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
המילה הָקִיצוּ משמעותה התעוררות משינה, והמילה וְהֵילִילוּ מבטאת זעקה ויללה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי העָסִיס שעליו הם בוכים הוא יין משובח וטוב [רש"י], או מיץ פירות מתוק [שטיינזלץ, רד"ק]. המקור הלשוני של המילה נובע מפעולת הכתיתה והדריכה ברגליים הנדרשת להפקת המשקה מן הענבים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
לצד הפירוש המילולי של אובדן היבול, גישה מרכזית בקרב הפרשנים מבינה את הפסוק כתוכחה מטאפורית על עיוורון רוחני. השכרות אינה רק פיזית, אלא מסמלת את בני יהודה שהיו שיכורים מהבלי העולם ומתענוגות החיים, תוך התעלמות מוחלטת ממעשי ה' ומהעתיד המר המתרגש עליהם עם בוא האויב להחריב את שפע הארץ [אברבנאל].
רובד נוסף של פרשנות קושר את היין למהותו בעולם: היין נועד לשלם שכר לרשעים בעולם הזה או לנחם אבלים ומרי נפש. לכן, הפנייה לשיכורים מכוונת אל הרשעים שעליהם להתעורר, והקריאה לבכות ולהילל מופנית לאבלים. על פי קו מחשבה זה, העוון גרם למידת הדין לפגוע בארץ ישראל, והחורבן הגדול ביותר הוא הקיצוץ של מנחות ונסכי היין מבית המקדש [חומת אנך]. מנגד, יש מי שמציע קריאה פיוטית ולפיה הפסוק כולו הוא למעשה קינתו של עץ הגפן עצמו, המיילל על כך שהמשקה הטוב נכרת ממנו [מלבי"ם].