מכת כליון שיטתית ויסודית מאיימת על הארץ, בשלבים שבהם לא נותר שריד ליבול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הגזם, הארבה, הילק והחסיל מתארות ארבעה מינים שונים של חגבים. בשונה ממכת ארבה במצרים, שבה הכה מין אחד בלבד, כאן מדובר בארבעה מינים שונים המשתפים פעולה כדי לכלות את כל פרי העץ וירק השדה (מלבי"ם).
המילה יתר משמעותה השארית והנותר. הפורענות מתוארת כגזרה מדורגת ומוחלטת: כל מה שהותיר מין אחד של חגב, בא המין שאחריו ואוכל אותו.
הפרשנים מסבירים את שמות החגבים על פי אופי פעולתם ההרסנית: הגזם נקרא כך משום שהוא גוזז וחותך את התבואה; הארבה נקרא על שם ריבויו העצום, שכן הוא המין הרב ביותר; הילק זכה לשמו משום שהוא לוקק ולוחך את העשב; והחסיל נקרא כך משום שהוא מחסל, כורת ומשמיד את כל מה שעוד נשאר.
באשר לזמן ולאופן הופעת החגבים, קיימות מספר גישות. דעה אחת גורסת כי מדובר במינים שונים התוקפים יחד באותו הזמן. גישה אחרת מציעה כי אלו אינם מינים שונים, אלא שלבי התפתחות שונים במחזור חייו של מין ארבה אחד, מה שמעיד על כך שהמכה תשהה בארץ זמן ממושך (ביאור שטיינזלץ). מנגד, יש הסבורים כי המכה לא התרחשה בשנה אחת, אלא התפרסה על פני ארבע שנים עוקבות, כאשר בכל שנה הגיע מין אחר והשחית את שאריות השנה שקדמה לה (רד"ק).
בניגוד לפירוש הפשטני העוסק בחגבים, קיימת גישה אלגורית הרואה בפסוק תיאור סמלי של ארבע המלכויות ששיעבדו את עם ישראל והחריבו את מקדשיו [אברבנאל]. לפי פירוש זה, הגזם מסמל את מלכות בבל, ש"גזזה" את האומות והחריבה את הבית הראשון; הארבה רומז למלכות פרס ומדי, בשל ריבוי צבאותיה; הילק מסמל את מלכות יוון, שלקקה וכילתה את ישראל בימי הבית השני; והחסיל מייצג את מלכות רומי, שהחריבה כליל את הבית השני וחיסלה את כל חמדת ישראל.