הנביא פונה אל ה' בזעקת שבר, ומתאר חורבן טוטאלי שאינו פוסח על שום מקום, אפילו על האזורים הנידחים ביותר המרוחקים מיישוב אדם. עוצמת ההרס והתפשטותו מתוארות כדימוי של אש משתוללת שאין לה מעצור.
במילים אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא, הנביא מתפלל לה' שיושיע את עמו [מצודת דוד], כאדם הנמצא בצרה גדולה, שאינו יודע מה לעשות ואין לו מושיע אחר מלבד ה' [רד"ק, אברבנאל]. זעקה זו נובעת מכך שהמכה אינה מוגבלת למקום אחד, אלא פוגעת גם בטבע הרחוק ממעורבות האדם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מהותה של אותה אש המתוארת בפסוק נתונה במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדימוי מליצי למכת הארבה; התיאבון העצום של נחילי הארבה והאופן שבו הם מחסלים את הצמחייה מדומים לאש וללהבה השורפות כל מה שבדרכן. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר בתיאור מציאותי של שנת בצורת קשה וחום כבד, שכן הפסוק הבא מתאר את התייבשות אפיקי המים [אבן עזרא]. מנגד, ישנה גישה הדוחה לחלוטין את הפירוש שמדובר בארבה או בבצורת, ורואה באש משל לחורבן המדיני שהביאו אויבים, ובראשם נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את ארץ ישראל ואת האומות סביבה [אברבנאל].
הפסוק מתאר את כיליון הצמחייה במילים אֵשׁ אָכְלָה (שרפה) וכן וְלֶהָבָה לִהֲטָה (העלתה שלהבת). יש המדייקים כי הלהבה מסוגלת להגיע למרחק רב יותר מאשר האש עצמה, ולכן היא זו שהשיגה את העצים הרחוקים [מלבי"ם].
ההרס פוגע בשני מוקדים מרכזיים בטבע. הראשון הוא נְאוֹת מִדְבָּר. המילה נְאוֹת משמעותה מקום מדור, דירה או מרעה, מלשון נווה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. המִדְבָּר מתאר את אזורי המרעה הפתוחים המרוחקים מן היישוב. לפיכך, הכוונה היא לאוהלי הרועים ולשטחי הרעייה שלהם. החורבן שם כה מוחלט, עד שנראה כאילו האש שרפה את האוהלים עצמם, שכן משעה שאין מרעה לצאן, אין לרועים סיבה להישאר שם [מצודת דוד]. המוקד השני שניזוק הוא כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה. יש המפרשים כי הכוונה לעצים שבהם מקננות הציפורים [אבן עזרא בשם ר' משה הכהן], אך ההדגשה המרכזית היא שהפגיעה הגיעה גם אל עצי הבר הרחוקים, שאינם שייכים לאדם ואינם קשורים לחטאיו [מלבי"ם].