פתיחת הספר מציגה את המקור האלוהי של הנבואה ואת זהותו של הנביא ושם אביו, כהקדמה לחזון מורכב ורב־משמעות. נבואה זו פותחת בהצהרה כי דְּבַר־ה' המובא כאן הוא אכן דברו הישיר של האלוהים [מצודת דוד]. באשר לתוכן הנבואה המרכזי, קיימת מחלוקת עקרונית. הגישה המרכזית רואה בנבואה תיאור היסטורי של מכת ארבה קשה שהביא ה' על ארץ ישראל בעקבות חטאי העם, אשר החריבה את הארץ, ולאחריה נבואות נחמה לעתיד לבוא ולימות המשיח [רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, ישנה גישה הרואה בנבואה כולה משל היסטורי רחב. לפי פירוש זה, הארבה אינו חרק פיזי, אלא סמל לשלטונן של ארבע המלכויות (בבל, פרס, יוון ורומי) שעתידות להרע לישראל ולהחריב את בית המקדש, כאשר ארבעת מיני הארבה המוזכרים בהמשך מקבילים לארבע אומות אלו [אברבנאל].
הנבואה ניתנה אֶל־יוֹאֵל, אך תקופת חייו המדויקת אינה ידועה בבירור [אבן עזרא, אברבנאל]. עם זאת, קיימות מספר מסורות באשר לזמן פעילותו. מסורת אחת קובעת כי הוא ניבא בימי יהורם בן אחאב, באותן שבע שנות רעב שעליהן דיבר אלישע הנביא, שכללו ארבע שנות ארבה ושלוש שנות עצירת גשמים [רש"י, רד"ק]. מסורת אחרת משייכת את תקופתו לימי מנשה מלך יהודה, יחד עם הנביאים נחום וחבקוק, אלא ששמו של מנשה הושמט מראש הספר משום שהיה מלך רשע [רש"י, רד"ק]. דעה נוספת גורסת כי הוא ניבא בזמנו של הושע וקודם לעמוס, ונבואתו הוקדשה לממלכת יהודה ולירושלים בלבד [אברבנאל].
ייחוסו של הנביא בהיותו בֶּן־פְּתוּאֵל עורר דיון נרחב. על פי הגישה המדרשית, פתואל הוא למעשה שמואל הנביא, והשם "פתואל" נדרש על שום שפיתה את ה' בתפילתו [רש"י, מצודת דוד]. לפי קו זה, אף על פי שבני שמואל חטאו בתחילה, הם חזרו בתשובה שלמה, ובזכות תפילת אביהם זכה יואל לנבואה [חומת אנך]. מנגד, על פי פשט הכתובים, גישה זו נדחית בתוקף, שכן פתואל איננו שמואל, ובני שמואל הרי גונו במפורש על מעשיהם [אבן עזרא, אברבנאל]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי עצם אזכור שם האב מלמד על מעמדו. הכלל הפרשני קובע כי כל נביא ששם אביו מוזכר בכתוב, הדבר מעיד על כך שאביו היה אדם נכבד וחשוב [אבן עזרא, אברבנאל], ויש המוסיפים כי אזכור זה מלמד שיואל היה נביא בן נביא [אברבנאל].