זעקה מיוחדת מופנית אל הכהנים, מנהיגי העבודה הרוחנית, להתעטף באבל כבד ולשאת תפילה נוכח שיתוק עבודת הקודש. המשבר פוגע בלב הפולחן, והכהנים נקראים להגיב מתוך שבירת הלב.
הקריאה חִגְרוּ היא הוראה מקוצרת לחגירת שק לאות אבל. הנביא ממשיך וקורא בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים, כלומר לבוא אל בית ה' ולשהות שם ברציפות, מבלי להסיר את בגדי השק אפילו בלילה, מתוך תקווה לעורר את רחמי ה' [רד"ק].
הפנייה לכהנים מתחלקת לשני תארים: מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ ומְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהקבלה, שכן השירות על המזבח הוא למעשה שירות לה' [רד"ק]. לעומת זאת, יש המזהים כאן פנייה לשתי קבוצות שונות של כהנים: "משרתי מזבח" הם אלו שעסקו בעבודה הטכנית של הקורבנות ללא כוונה פנימית רצויה, ועליהם נגזר רק להיליל מתוך ייאוש. לעומתם, "משרתי אלהי" הם הכהנים הצדיקים שעבדו את ה' בכוונה שלמה, והם אלו שנקראים ללון בשקים, להתפלל ולעשות תשובה כדי לבטל את הגזירה [מלבי"ם].
סיבת האבל הכבד מפורשת בסוף הפסוק: כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ. עולת התמיד פסקה, ולא נותר לכהנים במה לרצות את ה' [אבן עזרא]. באשר לגורם שהביא להפסקת הקורבנות, מתקיימת מחלוקת יסודית. הגישה הרווחת מסבירה כי מכת הארבה כילתה את כל היבול, והשחיתה את החיטים והיינות שמהם היו מביאים את המנחות והנסכים [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, ישנה תפיסה הסבורה כי הפסוק אינו עוסק כלל בנזקי הארבה, אלא מהווה נבואה על חורבן בית ה' וביטול העבודה בו, תוך קריאה לדורות לקיים צום ומספד על חורבן זה [אברבנאל].