החורבן החקלאי מקיף את כלל עצי הפרי ומוביל בעקבותיו לאובדן מוחלט של השמחה האנושית. הכתוב מונה שורה של עצי פרי שנפגעו, כאשר רובם נמנים עם שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, כגון הגפן, התאנה, הרימון והתמר. אליהם נוסף התַּפּוּחַ, הנחשב לחשוב ולמובחר שבשאר עצי הפרי [מלבי"ם]. הביטוי כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה בא לכלול את כלל האילנות נושאי הפרי [שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על משמעותם של פועלי החורבן בפסוק. המילה הוֹבִישָׁה מוסברת בקרב רוב הפרשנים כלשון יובש, כלומר העצים התייבשו ופירותיהם פסקו מלגדול ולכן לא יימצאו עוד. עם זאת, יש המפרשים את הפועל כמשל לבושה וכלימה [רד"ק, אבן עזרא]. לגבי המילה אֻמְלָלָה המיוחסת לתאנה, משמעותה היא כריתה ואובדן מוחלט [רש"י, מצודת ציון]. הבחנה מעניינת מוצגת בין הגפן לתאנה: בעוד שגפן שנקצצת יכולה לצמוח שוב מתוך שורשיה, עץ התאנה אינו מתחדש באופן זה, ולכן דווקא עליו נאמר ביטוי ההשמדה הטוטאלי אֻמְלָלָה [מלבי"ם]. המילה יָבֵשׁוּ מתארת את המצב שבו העצים נותרו ריקים מפרי [מצודת דוד].
חתימת הפסוק, כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם, קושרת בין הטבע לאדם. התבואות ופירות האילן הם מקור השמחה של בני האדם, ומשפסקו הפירות, פסק וייבש גם הששון [רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, יש המצביעים על כך שהסיבתיות כאן היא הפוכה ונובעת מהשגחת ה': החיסרון בפירות אינו רק תופעת טבע, אלא עונש מאת ה' אשר גזר להפסיק את השמחה מבני האדם, ובעקבות גזרה זו יבשו כל עצי השדה [מצודת דוד].