זעקה מרה עולה מן השדות החרבים, קריאה לעובדי האדמה להתאבל על עמלם שירד לטמיון בעקבות החורבן החקלאי.
הפרשנים עומדים על משמעות הפעלים הפותחים את הפסוק, הֹבִישׁוּ והֵילִילוּ. הרד"ק מציין כי מדובר בלשון ציווי, כלומר קריאה אקטיבית לעובדים להתבייש ולילל. המילה הֹבִישׁוּ מתפרשת על ידי רוב המפרשים מלשון בושה והיכלמות (רש"י, מצודת ציון), שכן ראוי להם לחוש בושה על כך שכל טרחתם ועבודתם בשדה היו לריק (מצודת דוד, רד"ק). ביאור נוסף מציע כי זוהי קריאה לבטא צער עמוק ואכזבה (ביאור שטיינזלץ).
הפסוק פונה לשתי קבוצות נפרדות של עובדי אדמה: אִכָּרִים וכֹּרְמִים. האִכָּרִים הם עובדי אדמת התבואה ומנהיגי המחרשה (רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק), כאשר האבן עזרא מעיר מבחינה דקדוקית כי המילה היא תואר בעל משקל ייחודי שבו האות אל"ף היא חלק מהשורש. לעומתם, הכֹּרְמִים הם בעלי הכרמים והעובדים באילנות ובגפנים (מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ).
נקודה מרכזית שעליה מסכימים הפרשנים (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם ורד"ק) היא המבנה התחבירי של הפסוק. המילים עַל־חִטָּה וְעַל־שְׂעֹרָה אינן מתייחסות לכֹּרְמִים המוזכרים בסמוך אליהן, אלא חוזרות אחורה אל האִכָּרִים. כלומר, האכרים הם אלו שבוכים ומתביישים על היעדר החיטה והשעורה שנעלמו. במקביל, ייללת הכורמים מכוונת אל הפגיעה בגפנים וביבול הכרמים.
הפסוק נחתם בקביעה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה, המבהירה כי פשוט אין יותר מה לקצור (מצודת דוד). אובדן זה מסכם את הטרגדיה של האכרים, שכן הוא כולל בתוכו לא רק את החיטה והשעורה, אלא גם את יתר מיני התבואה והקטניות הגדלים בשדה, שהם מוקד עבודתם (מלבי"ם).