יצא לכם פעם לעבוד קשה מאוד על משהו, ולגלות בסוף שכל ההשקעה שלכם הלכה לאיבוד? זו בדיוק התחושה הקשה של עובדי האדמה. הנביא קורא להם הֹבִישׁוּ, כלומר תרגישו בושה ואכזבה עמוקה על כך שכל הטרחה שלכם בשדה הייתה לחינם, וגם הֵילִילוּ, שזה אומר לצעוק ולבכות מרוב צער.
הקריאה הזו מופנית לשני סוגים של חקלאים. הראשונים הם האִכָּרִים, שהם האנשים שחורשים את האדמה ומגדלים תבואה. הקבוצה השנייה היא הכֹּרְמִים, שהם האנשים שמטפלים בכרמים, בעצים ובגפנים.
כאשר קוראים על הבכי עַל־חִטָּה וְעַל־שְׂעֹרָה, חשוב לדעת שזה מתחבר דווקא לאיכרים שהוזכרו קודם לכן. הם אלה שבוכים ומתביישים על החיטה והשעורה שנהרסו, בזמן שהכורמים בוכים על הפגיעה בגפנים שלהם.
בסוף מוסבר בדיוק למה כולם כל כך עצובים, כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה. פשוט אין יותר מה לקצור. כל מה שצמח בשדה, לא רק החיטה והשעורה אלא גם שאר סוגי התבואה והקטניות שהחקלאים עבדו כל כך קשה כדי לגדל, אבד ואיננו.