יצא לכם פעם לעמוד ולראות איך משהו חשוב ויקר לכם נהרס ממש מול העיניים, בלי שתוכלו לעשות שום דבר? זה בדיוק מה שהרגישו האנשים באותו זמן. המילים הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ מתארות את הכאב הגדול שלהם, כשהם נאלצו לראות במו עיניהם איך נחילי הארבה פושטים על השדות ואוכלים את כל התבואה.
אבל הפגיעה לא הייתה רק באוכל, אלא גם בעבודת ה׳. המילה נִכְרָת, שפירושה משהו שנפסק ונעלם, מחברת בין שני דברים שקרו יחד: גם האוכל נעלם מהשדות, וגם שִׂמְחָה וָגִיל נעלמו מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ, כלומר מבית המקדש.
איך חרקים בשדה קשורים לשמחה בבית המקדש? כשהארבה השחית את הכרמים, לא נשארו ענבים כדי להכין מהם יין. בבית המקדש היו מנסכים, כלומר שופכים, יין על המזבח, והלויים היו שרים את השירים היפים שלהם רק באותו זמן בדיוק. ברגע שנגמר היין, פסקה גם שירת הלויים, וכך אבדה השמחה הרוחנית והמיוחדת שהייתה תמיד בבית ה׳.