קרה לכם פעם שהייתם בחוץ ביום שרב, הרגשתם צמאים מאוד וחיפשתם מיד ברזייה קרובה? תארו לעצמכם מה עובר על חיות הבר כשיש בצורת קשה ואין אפילו טיפת מים אחת בטבע. באותו זמן בארץ ישראל פגעה מכת ארבה שאכלה את הצמחים, אבל בנוסף אליה היה גם חום כבד וחוסר בגשמים. המצב כל כך קשה, עד שגַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה, כלומר חיות הבר שחיות חופשיות בטבע הרחק מבני האדם, סובלות מאוד. הן זועקות אל ה׳, וכאילו שואלות למה הן צריכות לסבול מצמא ומרעב בגלל מעשים רעים שעשו בני האדם.
הנביא אומר שכל חיה תַּעֲרוֹג אל ה׳. המילה הזו מתארת קול מיוחד של געייה או נהימה שנובע מתוך צמא כבד מאוד, ממש כמו הקול שמשמיע אייל שצמא למים. כל חיה וחיה עומדת וצועקת את הכאב שלה בפני עצמה.
ולמה הן כל כך צמאות? כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם. המקומות העמוקים בנחלים, שבהם בדרך כלל זורמים מים חזקים, התייבשו לחלוטין כי לא ירד גשם. גם אם החיות מצליחות לנדוד רחוק ולמצוא קצת עשב שהארבה לא אכל, בלי מים לשתות הן פשוט לא יכולות לשרוד, כי הצמא קשה יותר מהרעב. בנוסף לכל זה, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר. החום והיובש היו כל כך כבדים, עד שהם הרסו לגמרי את שטחי המרעה היפים במדבר. הכל התייבש ונראה כאילו אש אמיתית הגיעה ושרפה את הכל.