מפגשו של מנוח עם השליח האלוהי מגיע לנקודה שבה מוצבים גבולות ברורים בין עולם החומר לעולם הרוח. כאשר מנוח מנסה לתפוס את זהותו של המלאך באמצעות שאלת שמו, הוא נענה בסירוב המדגיש את הפער התהומי שבין האדם לבין הישויות העליונות. השליח הודף את השאלה ומבהיר כי מהותו אינה ניתנת להשגה אנושית, וכי זהותו קשורה לחלוטין לשליחותו ולא לכבוד אישי.
בתגובתו לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, מבהיר המלאך כי הוא שליח ה' בלבד [ביאור שטיינזלץ], ולכן הוא אינו מבקש או חפץ בכבוד ותפארת מבני אדם כפי שמקובל בעולם האנושי [מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה פֶלִאי משמעותה מכוסה, נעלם, מסתורי ומופרש מדעת האדם. שם זה מייצג מהות ששוכני החומר אינם מסוגלים להבין או לגלות [רד"ק, מלבי"ם].
חוסר היכולת לדעת את שם המלאך נובע גם מכך שאין לו זהות קבועה. שמו של מלאך משתנה תדיר, ואין לדעת לאיזה שם הוא משתנה בכל רגע נתון [רש"י]. הסיבה לשינוי התמידי היא ששם המלאך נקבע לחלוטין על פי מהות הפעולה והשליחות הספציפית שאליה הוא נשלח באותה עת [מלבי"ם, אלשיך].
לאור עיקרון זה, מסבירים הפרשנים את משמעות השם באותו הרגע בשני כיוונים משלימים: ראשית, מכיוון שהמלאך נשלח באותו הרגע לעשות פלאות, שמו הפך להיות "פלאי" [מלבי"ם]. שנית, השם קשור ישירות להלכות נזירות. מכיוון שהמלאך בא לעסוק בהוראות הנזירות של שמשון, שעליה נאמר בתורה "כי יפליא לנדור נדר", הוא נקרא בשם זה. בכך, המלאך אף רומז למנוח שעליו להיות זריז וזהיר מאוד בקיום נזירותו של בנו, שהרי השליחות כולה, ואף שמו של המלאך, עומדים על יסוד ההפלאה והנזירות [נחל שורק, אלשיך, מלבי"ם].