אשת מנוח משתפת את בעלה בהתגלות המלאך אליה ובבשורת הולדת הבן. עם זאת, דיווחה אינו חזרה מדויקת על דברי המלאך, אלא גרסה מעובדת המותאמת לנסיבות, מתוך התחשבות בכבוד בעלה, פחד מהשלטון הזר, והבנתה האישית את הציווי.
תחילה היא מצטטת את הבשורה: "הִנָּךְ" משמעו הנה את [מצודת ציון]. היא מצווה להימנע משתיית חריף ומאכילת "כָּל טֻמְאָה", כאשר הכוונה כאן אינה לטומאה רגילה, אלא לדברים האסורים ספציפית על נזיר [רש"י].
הפרשנים שמים לב להבדלים בולטים בין מה שאמר לה המלאך לבין מה שהיא מספרת למנוח, כאשר היא משמיטה מספר פרטים משמעותיים. ראשית, היא אינה מזכירה את אמירת המלאך "הנה נא את עקרה", מפני דרכי שלום [מלבי"ם]. שנית, היא מעלימה את ההבטחה שהבן יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, וכן את איסור התגלחת. רוב הפרשנים מסבירים שהשמטה זו נבעה מפחד: ישראל היו באותה עת תחת שלטון פלשתים, והיא חששה שאם תיוודע הבשורה על לידת מושיע, השלטונות יהרגו את הילד ואותה [מלבי"ם, אברבנאל]. גישה נוספת מסבירה שהיא השמיטה פרטים אלו כדי לחוס על כבודו של מנוח; היא סיפרה לו רק את ההנחיות הנוגעות לגופה שלה, כדי שלא ירגיש פגוע מכך שהמלאך בחר למסור את ההוראות הכלליות על הילד דווקא לה ולא לו [אלשיך]. ייתכן גם שאיסור התגלחת פשוט נכלל ממילא במושג "נזיר אלוהים" ולכן לא היה צורך לפרטו [מלבי"ם].
מנגד, אשת מנוח מוסיפה מדעתה מילים שהמלאך כלל לא אמר: "עַד יוֹם מוֹתוֹ" [ביאור שטיינזלץ]. המלאך נמנע מלומר זאת במפורש משום שידע שלקראת סוף חייו שמשון יחלל את נזירותו [מלבי"ם]. מטרתה של תוספת זו הייתה להדגיש את חומרת הציווי. מכיוון שהמלאך ציין את תחילת הנזירות מהבטן, היא הסיקה בהיגיון שהנזירות תימשך עד הסוף [אברבנאל]. בכך היא גם הסבירה למנוח מדוע היא עצמה מחויבת בדיני הנזירות עוד לפני הלידה, שכן ההקפדה על הטהרה נדרשת כבר משלב ההזנה במעי האם [אלשיך]. בנוסף, התוספת נועדה לעורר יראה במנוח, כדי שיבין שכל חריגה מההנחיות עלולה להוביל למות הנער, וכך יקפיד על שמירת הכללים בזריזות [אברבנאל].