מפגשו של מנוח עם הדמות המסתורית המבשרת על הולדת בנו מעורר בו רצון עז לתהות על קנקנה. מנוח, שעדיין אינו בטוח לחלוטין אם מולו ניצב נביא בשר ודם או ישות עליונה, מבקש לדעת את שם האורח כדי שיוכל להכיר לו טובה בעתיד. פנייתו של מנוח נפתחת בשאלה מִ֣י שְׁמֶ֑ךָ, ניסוח חריג, שכן מבחינה לשונית היה מצופה שישאל "מה שמך" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לבחירה במילה מִ֣י. גישה אחת מסבירה כי מילה זו מתייחסת לעצם חי, בניגוד למילה "מה" המתייחסת לשם בלבד. ייתכן שמנוח חש באופיו הרוחני של האורח אף בטרם ידע שהוא מלאך, או לחלופין, שראה בו נביא גדול ומכובד ששמו אינו רק כינוי אלא מייצג את מהותו ועצמותו [רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי סירובו של האורח לאכול עורר במנוח ספקות שמא אכן מדובר במלאך, והשימוש במילה מִ֣י רומז למלאך מיכאל; כשם שמיכאל בישר לשרה על הריונה, כך שיער מנוח כי אותו מלאך בא כעת לבשר על הריון אשתו [אלשיך].
בהמשך דבריו מנמק מנוח את בקשתו במילים כִּֽי־יָבֹ֥א דְבָרְךָ֖ וְכִבַּדְנֽוּךָ. במילה דְבָרְךָ֖ קיימת תופעת כתיב וקרי, כאשר המילה נכתבת ברבים ("דבריך") אך נקראת ביחיד, אף שמשמעותה נותרת זהה [מנחת שי, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמנוח מבקש לדעת את זהות האורח כדי שכאשר נבואתו תתאמת ותתקיים, הם ידעו למי להעניק כבוד ויוכלו לזהותו בבירור [מצודת דוד].
עם זאת, הפרשנים מציגים זוויות שונות בשאלה כיצד בדיוק תכנן מנוח לכבד את האורח. דעה אחת מפרשת את הכבוד כנאמנות וצייתנות; כלומר, כאשר יתברר כי דברי האורח אמת, מנוח ואשתו יכבדו כל שליחות, ציווי או רצון שיבקש מהם בעתיד [רש"י, אברבנאל]. תפיסה אחרת, המבוססת על ההנחה שמנוח ראה באורח נביא, מציעה כי מנוח ניסה להבין את מניעיו. מאחר שהנביא סירב לקבל שכר חומרי בדמות סעודה, מנוח הניח שהוא מחפש הכרה ציבורית. לכן הבטיח לו שכאשר הנבואה תתגשם, הם יפרסמו את שמו ברבים ויעניקו לו את הכבוד הראוי כנביא אמת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. השקפה נוספת מציעה פתרון של כבוד עקיף: אם האורח הוא מלאך או איש אלוהים שקדושתו ומעלתו מונעות ממנו לאכול מלחמם, מנוח מבטיח שכאשר יבואו אליו בעתיד אנשים במעמד פחות יותר ויזכירו שהם שלוחיו של אותו איש אלוהים, מנוח ייטיב עמם ויעניק להם את הכבוד שאותו דחה האורח עצמו [אלשיך].