לאחר התגלות על טבעית והיעלמותו הפלאית של האורח, אוחזת במנוח חרדה קיומית עמוקה. תגובתו מבטאת את התפיסה לפיה מפגש של בשר ודם עם ממדים עליונים הוא אירוע שהאדם אינו מסוגל לשרוד.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה מות נמות נובעת מההנחה שראיית מלאך או התגלות רוחנית היא גזר דין מוות עבור האדם החי, חרדה הדומה לזו שחווה גדעון בנסיבות דומות [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את הכפילות בביטוי מות נמות כרמז לשתי מיתות שונות שעמדו לנגד עיניו של מנוח: האחת היא המיתה של חיים ללא ילדים, שכן מי שאין לו בנים נחשב כמת, והשנייה היא סכנת מוות פיזי ומיידי בעקבות ההתגלות [חומת אנך].
באשר לשימוש במילה אלהים בהכרזתו של מנוח כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ, קיימות גישות שונות. הגישה הפשוטה גורסת כי הכוונה כאן אינה לאל עצמו, אלא למלאך ה' [מצודת דוד]. מנגד, עולה קושי שהרי הפסוק הקודם מעיד שמנוח כבר הבין שמדובר במלאך, ואם כן מדוע הוא משתמש כעת במילה "אלהים"? כדי ליישב זאת, מוסבר שמנוח ראה את אש המזבח עולה עד לעצם השמים, ואת המלאך עולה בתוך הלהב. מראה זה הוביל אותו למסקנה שהשכינה עצמה ירדה כדי לקבל את קורבנם, והמלאך רק נדבק בשכינה ועלה עמה. משום כך, מנוח היה משוכנע שהוא ואשתו אכן זכו לראות את השכינה האלוהית עצמה, ולכן השתמש במילה זו [אלשיך].