רגע ההתגלות מגיע לשיאו דווקא עם היעלמותו המוחלטת של השליח האלוהי, המותירה את בני הזוג עם ודאות גמורה לגבי זהותו. הכתוב מציין כי וְלֹא יָסַף עוֹד המלאך לְהֵרָאֹה, כלומר להיראות אליהם פעם נוספת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הופעה זו באש המזבח וההיעלמות שלאחריה היוו את נקודת המפנה בתפיסתו של מנוח.
הפרשנים עומדים על משמעות המילים אָז יָדַע מָנוֹחַ. עד לאותו רגע קיננו במנוח ספקות באשר לטיבו של האורח. הוא סבר שייתכן כי מדובר באדם בעל מופתים, ואף ציפה שירד מן המזבח וישוב אליהם [מלבי"ם]. אילו היה האורח משתמש באש המזבח בדרך אחרת, הדבר לא היה מהווה הוכחה חותכת, אך עלייתו בתוך הלהבה והיעלמותו המוחלטת הוכיחו מעל לכל ספק כי אין מדובר בבשר ודם, אלא במלאך ששב למקומו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי ההכרה של מנוח לא נבעה רק מעצם העלייה בלהב, אלא מכך שהמלאך הסתלק מעיניהם לחלוטין ולא נראה להם שוב באותו מראה, ורק מתוך חוסר ההופעה החוזרת הבין מנוח את שאירע [רד"ק].
נקודה מעניינת עולה מתוך הניסוח הבלעדי המתייחס למנוח, "אז ידע מנוח", מבלי להזכיר את אשתו. פער זה בהבנה נובע מכך שהאישה כבר חשה קודם לכן שמדובר בישות עליונה, כפי שאמרה בתחילה ש"מראהו כמראה מלאך". מנוח, לעומתה, מתואר כאדם פשוט יותר שלא הבחין בכך עד לרגע ההיעלמות הפלאי [אברבנאל].
עם זאת, גם לאחר שהבין שמדובר במלאך, דעתו של מנוח לא נחה. הוא נתקף חרדה וחשב שהמלאך הוא למעשה התגלות של ה' בעצמו. מתוך התפיסה הקדומה לפיה אדם הרואה ישות רוחנית נבדלת נדון למוות, הוא פחד שחייהם יסתיימו. מול חרדה זו, אשתו היא שמרגיעה אותו בטענות הגיוניות, ומסבירה כי קבלת הקורבן, מראה הפלאות והבשורה על הולדת הבן מעידים בבירור שאין כוונה אלוהית להמיתם [אברבנאל].