רגע השיא בהתגלות אל מנוח ואשתו מפגיש באופן פלאי בין הממד הגשמי לרוחני, כאשר השליח האלוהי מסיים את תפקידו ועוזב את העולם הזה במופע אש על-טבעי.
המילה הלהב פירושה השלהבת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה השמימה מורה על כיוון העלייה, למעלה לצד השמים [מצודת דוד]. חוקרי המסורה מציינים כי המילה בעלות נכתבת באות בי"ת רפויה [רד"ק, מנחת שי].
עליית המלאך התרחשה בדרך נס. האש שדלקה על המזבח לא הייתה אש ארצית שהציתו מנוח ואשתו, אלא אש אלוהית שירדה מן השמים אל המזבח, ומשם עלתה חזרה. המלאך נדבק באותה אש שמימית וכך עלה עמה [אלשיך]. הסתלקות פלאית זו מזכירה את התגלות המלאך לגדעון, שבה אש אכלה את המנחה בטרם נעלם המלאך. הסתרת זהותו של המלאך עד לרגע העלייה הפלאית נועדה לחזק את אמונתם של מנוח ואשתו בדברי הנבואה שלו, שכן באותה תקופה דבר ה' היה נדיר, והיה צורך במופת חזק כדי שיאמינו [רלב"ג].
הפסוק מציין כי מנוח ואשתו רואים את המתרחש. ראייה זו מתייחסת להתבוננותם במלאך בעת שעלה בתוך השלהבת [מצודת דוד]. לראייה זו ישנה משמעות רוחנית עמוקה, שכן היכולת לראות מלאך ברגע שבו הוא פושט את לבושו הגשמי ושב למצבו הרוחני המופשט היא השגה נשגבת וגדולה הרבה יותר מאשר לראותו כשהוא מופיע בדמות אדם. מראה נדיר זה, הדומה לתנאי שהציב אליהו לאלישע שיוכל לראותו בעת הסתלקותו בסערה, מסביר מדוע חשש מנוח לאחר מכן כי הם ימותו עקב המראה האלוהי שחוו [מלבי"ם].
בנוסף, המילה רואים מדגישה שינוי במצבם של בני הזוג: עד לאותו רגע, המלאך, מנוח ואשתו התבוננו יחד בפלא שנעשה על המזבח. משעלה המלאך לשמים, נותרו מנוח ואשתו רואים לבדם. רק ברגע ההסתלקות הזה הבין מנוח בוודאות גמורה כי מדובר במלאך ה' וספקותיו הותרו, וזאת בניגוד לאשתו שהכירה בכך כבר מתחילת המפגש [אלשיך].