רגע ההתגלות לאשת מנוח טומן בחובו בשורה דרמטית המשנה את מציאות חייה ונושאת בחובה את תחילת ישועת ישראל. המלאך פותח במילים הִנֵּה נָא, כלומר עכשיו, אַתְּ עֲקָרָה, אך מיד מבשר לה: וְהָרִית, תהיי הרה, וְיָלַדְתְּ בֵּן [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על הכפילות לכאורה במילים אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וכן על השאלה מדוע נגלה המלאך לאישה ולא לבעלה. גישה אחת מסבירה כי הרקע להתגלות הוא מחלוקת שהייתה בין מנוח לאשתו בשאלה מי מהם הוא העקר. מנוח, שהיה צדיק גדול, טען שאשתו עקרה, ואילו היא טענה שהוא העקר. המלאך נגלה אליה ביחידות כדי להכריע את הוויכוח ולומר לה שהאמת עם בעלה: אַתְּ עֲקָרָה, ומסיבה זו וְלֹא יָלַדְתְּ. ההתגלות אליה בלבד נועדה לשמור על שלום הבית, כדי להעמידה על טעותה מבלי לביישה בפני בעלה, וכן כדי להדגיש בפניה את גודל הנס שיחייב אותה לשמור על אזהרות המלאך בקפדנות [צוארי שלל].
גישה נוספת רואה בניסוח הפסוק מהלך משפטי שנועד להבטיח את קיום נזירותו של שמשון. המלאך חשש שהאישה תקבל על עצמה את איסור שתיית היין, אך מאוחר יותר תתחרט ותמצא פתח להתיר את הנדר. כדי למנוע זאת, המלאך מעניק לה טובה גלויה שבעטיה לא תוכל להפר את הנדר ללא רצונו – פרי בטן. לכן הוא מדגיש הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, כדי שלא תוכל לטעון מאוחר יותר שכבר הייתה מעוברת באופן טבעי ולא קיבלה מהמלאך דבר. ההדגשה שהיא העקרה, וההתגלות אליה, נובעות מכך שהטובה וההנאה שבנס שייכות לה ישירות, שכן מנוח יכול היה לשאת אישה אחרת ולהוליד. בנוסף, ההתגלות אליה מצביעה על כך שהבן עתיד להיוולד בזכותה, ולכן יש לה את הסמכות הייחודית (השמורה בדרך כלל לאב) להדיר את בנה בנזיר [ראשון לציון, אהבת יהונתן].
באשר למהות הבשורה, ה' צפה מראש את חולשתו העתידית של שמשון לנשים. לכן, כדי להכין אותו לייעודו, הוטלה עליו נזירות כבר משלב ההיריון. ההימנעות מיין ומטומאה, יחד עם האיסור לגלח את שיערו, נועדו לקדש אותו, להרחיקו מתאוות חומריות ולחנכו לפרישות. בהקשר זה מודגש כי גבורתו העצומה של שמשון לא נבעה מסיבה ביולוגית הקשורה לגידול השיער, אלא הייתה תוספת כוח אלוהית וניסית שניתנה לו בזכות קדושת הנזירות. ההוכחה לכך היא שברגע שגולח שיערו – סר כוחו מיד, בעוד שאילו היה מדובר בתהליך טבעי של הגוף, כוחו היה אמור להתמעט רק בהדרגה [רלב"ג].