מלאך ה' מתגלה לאשת מנוח ומטיל עליה מערכת קפדנית של איסורי אכילה ושתייה. הנחיות אלו אינן רק המלצות, אלא דרישה לשינוי אורח חיים מיידי שנועד להכין את גופה ונפשה לקראת נשיאת ילד בעל ייעוד יוצא דופן, שקדושתו מתחילה עוד בהיותו עובר.
הקריאה וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא מבטאת דחיפות. הציווי מחייב את האם לשנות את הרגליה מיד, החל מאותו היום, שכן היא כבר הרה [מצודת דוד, אברבנאל]. לצד המשמעות הרוחנית, יש באזהרה זו גם היבט טבעי, המורה לאם להישמר מפני חומרים העלולים להזיק להתפתחות התקינה של העובר [מלבי"ם].
האיסור וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר מתייחס למשקאות משכרים המופקים מענבים [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא ליין חדש ויין ישן [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], או לחלופין, להבחנה בין יין המהול במים לבין "שכר" שהוא יין חי שאינו מזוג [רד"ק].
באשר לאזהרה וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא, המפרשים מציגים מספר רבדים. ברובד הפשוט, מדובר באזהרה מפני אכילת מאכלים טמאים בעצמם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], חובה לאכול גם דברי חולין בטהרה [מצודת דוד], והרחקה מטומאת מגע ואוהל של מתים [רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמושג "טמא" בפסוק זה שואב את משמעותו מהלכות נזירות. מכיוון שהבן עתיד להיות נזיר אלוהים מבטן אמו, נאסר על האם לאכול כל דבר שאסור על הנזיר, כגון חרצנים, זגים וכל משרת ענבים.
זווית ייחודית לאיסור האכילה קושרת אותו למנהגי התקופה. נשים שהתקשו ללדת נהגו לאכול קיבה של ארנבת כסגולה לפריון. לפי פירוש זה, המלאך מזהיר את האם במפורש שלא לאכול מאותו בשר טמא, ומבטיח לה כי ה' יפקוד אותה בבן גם ללא צורך באותן סגולות [צאינה וראינה].