בשורה שמיימית זו מטילה על אם שמשון שליחות לאומית כבדת משקל, ומזהירה אותה באזהרות חמורות לקראת גידולו של ילד מיוחד במינו אשר בידו מופקדת ישועת העם [ביאור שטיינזלץ].
ההכרזה כִּי הִנָּךְ הָרָה נושאת אופי מיידי. הפרשנים מסבירים כי האזהרה ניתנת לה כבר עתה, כדי שתשמור את עצמה מיד מן הדברים האסורים לנזיר [מצודת דוד, מלבי"ם]. אמנם יש שפירשו שהכוונה היא שתהרה בעתיד [רד"ק], אך אחרים מדקדקים בצורת הפועל הייחודית וְיֹלַדְתְּ, המורכבת מלשון הווה ועבר גם יחד. שילוב זה מלמד על כך שהיא כבר הוכנה ללדת, ויש אף המציינים מתוך דברי חז"ל כי היא התעברה באותו הרגע ממש שבו דיבר עמה המלאך [מלבי"ם, רד"ק, חומת אנך].
הנער עתיד להיות נְזִיר מן הרחם, כלומר אדם המפריש את עצמו מתענוגי העולם [מצודת ציון]. האיסור על האם לשתות יין מוסבר כתיקון רוחני לחטאה של חוה אמנו, אשר סחטה ענבים ונתנה לאדם הראשון [אהבת יהונתן]. על ראשו של הנער נאמר כי וּמוֹרָה לא יעלה עליו. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתער או במספריים, והמילה נגזרת מלשון השלכה, שכן התער משליך ומסיר את השיער מן הראש [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
התואר נְזִיר אֱלֹהִים מעורר שאלה, שכן בדרך כלל נזירות מוקדשת לה'. יש המסבירים כי מכיוון שהקדשתו נעשתה משמיים ולא על ידי נדר רגיל, מדובר בתואר כבוד בדומה לביטוי "איש האלוהים" [חומת אנך]. בנוסף, שם ה' "אלוהים" מייצג את מידת הדין והגבורה, תכונות שנדרשו לשמשון כדי להילחם באויבים [חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי הנזירות נועדה דווקא להפריש ולהבדיל אותו ממידת הדין הקשה [אהבת יהונתן]. פרשנות זו גם קושרת את העובדה שהבשורה ניתנה לאישה לכך ששמשון היה קשור למידת הדין והמוות, מה שהוביל בסופו של דבר לעיוורונו ולכך שנחשב כמת כאשר פלשתים ניקרו את עיניו, לאחר שגייר אישה נוכרית שלא שמרה כהוגן על דתה והוא הלך אחר עיניו [אהבת יהונתן].
ייעודו של שמשון מוגדר במילים וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ. המילה "יחל" משמעותה יתחיל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת התחלה זו. גישה אחת מסבירה כי ישועתו תהיה חלקית בלבד, התחלה ללא סיום. בניגוד לשופטים אחרים שהכו באויב עד לניצחון מוחלט, שמשון הכה בפלשתים פעמים רבות אך נסוג ולא השלים את המלאכה [מצודת דוד, רד"ק]. הגישה השנייה מפרשת את ההתחלה מבחינה היסטורית: שמשון היה הראשון להילחם בפלשתים, שכן עד לימיו נמנעו ישראל מלהילחם בהם בגלל שבועת השלום העתיקה של אברהם לאבימלך, ורק עתה פג תוקפה של השבועה והותר להילחם [רד"ק].
עצם ההבטחה כי הוא יושיע את ישראל ניתנת מפי המלאך מתוך עיקרון רוחני איתן: גזירה טובה שנגזרה על הרבים אינה יכולה להתבטל. לכן, ברגע שהובטחה ישועת ישראל, שהיא טובה לכלל העם, הדבר מובטח ואינו יכול לחזור בו לעולם [אהבת יהונתן].