בעקבות הפתרון המרמז של חידתו, מתעוררת בשמשון רוח גבורה מאת ה' שמובילה למסע ענישה בעיר פלשתית ולקרע עמוק בנישואיו. המילים וַתִּצְלַח עליו מציינות רוח של גבורה שעברה ושרתה עליו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בכוח זה הוא יורד אל אַשְׁקְלוֹן, עיר פלשתית מובהקת, כדי להכות בשלושים איש ולהשיג את התשלום שהפסיד בדרכו המיוחדת, במקום לקנותו [ביאור שטיינזלץ].
פעולת ההריגה של שמשון מעוררת שאלה הלכתית שנידונה בקרב הפרשנים: כיצד שמשון, שהיה נזיר, נטמא למתים? יש המסבירים כי נזירותו נבעה מציווי המלאך ולא מנדר אישי, ולכן נאסרו עליו רק יין ותגלחת, אך לא טומאת מת [רד"ק]. הסברים אחרים מציעים ששמשון נמנע ממגע ישיר וטומאה, למשל על ידי השלכת אבנים מרחוק, הפשטת הפלשתים בטרם מתו, או אילוץ פלשתי אחר להפשיטם עבורו [רד"ק]. דעה נוספת קובעת כי המלחמה בפלשתים והישועה שהביא לישראל נחשבו למצווה מאת ה', ולכן הותר לו להיטמא כדין "מת מצווה" [רד"ק].
לאחר שהכה אותם, שמשון לוקח את חֲלִיצוֹתָם. מילה זו נגזרת מעניין שליפה והסרה, ומתייחסת למלבושים העליונים וכלי הנשק שחלץ והפשיט מהם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כאשר שמשון משלם את חובו, הכתוב מציין שהוא נתן את הַחֲלִיפוֹת למגידי החידה, אך אינו מזכיר את הסדינים שהבטיח קודם לכן. מחלוקת קיימת סביב פרט זה: יש הסבורים כי שמשון שילם את החוב במלואו, כולל הסדינים, והכתוב פשוט קיצר בדבריו [רד"ק, אברבנאל בשם מפרשים אחרים]. לעומתם, יש הטוענים כי שמשון נתן להם את החליפות בלבד ושמר את שאר הבגדים לעצמו. זאת משום שגילה כי פתרו את החידה במרמה, ולאחר קטטה ביניהם הושגה פשרה שלפיה יקבלו רק חלק מהתשלום [רד"ק, אברבנאל].
בסופו של האירוע, וַיִּחַר אַפּוֹ. הפרשנים מסכימים כי כעסו של שמשון הופנה כלפי אשתו, בשל חוסר נאמנותה ורוע תכונתה, שכן היא היחידה שידעה את סודו וגילתה אותו למרעיו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מוסיפה רובד פסיכולוגי: שמשון ציפה שאשתו תתערב ותודה שהיא זו שגילתה את הפתרון לפלשתים, אך משתקה, חשד בה שזנתה עמם [מלבי"ם]. בעקבות הזעם והחשד, שמשון נוטש אותה ועולה אל בֵּית אָבִיהוּ, צעד שמוביל בסופו של דבר לכך שאביה מוסר אותה לאיש אחר [רלב"ג].