ימי המשתה של שמשון, שאמורים היו להיות ימים של שמחה וחגיגה, הפכו לימים של בכי, לחץ וסחיטה רגשית. הכלה הפלשתית הטרייה ניצלה את הזמן הזה כדי לחלץ מבעלה את פתרון החידה שהציג, מה שהוביל לבסוף לכניעתו ולבגידתה בו.
המילים שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה מדגישות את הניגוד הצורם בין ייעודם של הימים כימי שמחה, לבין העובדה שהאישה בילתה אותם בבכי מתמיד [מצודת דוד]. בבכייה, האישה התלוננה על חוסר אהבתו של שמשון אליה, אך למעשה הונעה מתוך פחד עמוק מהתוצאות האפשריות של כישלונה מול בני עמה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי משך זמן הבכי: יש המסבירים כי הכוונה היא לימים שנותרו עד לסיום המשתה, החל מהיום הרביעי שבו החל הלחץ עליה [רש"י], בעוד שאחרים מציעים חלוקה רחבה יותר של שבועיים, שבהם שבעת הימים הללו הם השבוע השני המוקדש למשתה עצמו [אברבנאל].
הפסוק מציין ששמשון נשבר לבסוף בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וחושף את הסיבה: כִּי הֱצִיקַתְהוּ. משמעות המילה היא יצירת צרה, דוחק ולחץ כבד [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאישה הפעילה על שמשון לחץ שלא יכול היה לעמוד בו, באמצעות נדנוד בלתי פוסק, תלונות ובכיות. עם זאת, מספר מפרשים מציעים רובד אינטימי יותר, ולפיו ההצקה התבטאה בכך שהיא מנעה את עצמה ממנו וסירבה לקיום יחסי אישות בעת שגבר עליו יצרו [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל]. שמשון בחר לגלות לה את הסוד דווקא ביום האחרון, מתוך מחשבה שיישאר אצלה בסוד למשך יום אחד בלבד, ורצה לספק את רצונה לדעת דבר סתר המוסתר מכל השאר [מלבי"ם].
מיד לאחר ששמשון נכנע, נאמר וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ. היא לא המתינה, אלא מיהרה למסור את הפתרון לאנשי עירה כדי שיספיקו לענות לשמשון עוד באותו היום, בטרם תשקע השמש ומועד פתרון החידה יפוג [רלב"ג, אברבנאל]. מעשה זה חושף את נאמנותה האמיתית: דעתה וקרבתה היו נתונות לבני עמה הפלשתים, ולא לבעלה הזר [מלבי"ם].