שמשון מוציא את הדבש ממקום הימצאו החריג, ניזון ממנו בדרכו, ואף חולק אותו עם הוריו מבלי לחשוף בפניהם את מקורו.
המילה וַיִּרְדֵּהוּ זוכה להתייחסות נרחבת בקרב הפרשנים. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא הבדלה, לקיחה, עקירה או נתיצה של דבר ממקום שאליו הוא דבוק בחוזקה. הפעולה מתבצעת על ידי ניתוק חלות הדבש ממקומן בגוויית האריה אל תוך כפות ידיו, וריסוקן עד שהדבש ניגר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי להמחיש את משמעות הפועל, הפרשנים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון] מציינים כי בספרות חז"ל נעשה שימוש תדיר בשורש זה לתיאור הוצאת פת בצק שנאפתה ונדבקה לדפנות התנור, או להוצאת חלות דבש מתוך כוורת. בנוסף, התרגום הארמי לפסוק משתמש במונח המבטא עקירה ותלישה [רש"י, רד"ק].
הביטוי וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל מלמד ששמשון לא המתין, אלא אכל מן הדבש ברציפות בעודו הולך בדרך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לתיאור הפיזי של הוצאת הדבש ואכילתו, יש המצביעים על משמעות רוחנית עמוקה במעשה זה. האכילה מגוויית האריה מהווה אכילה של דבר טמא, והיא נתפסת כהכשלות רוחנית וכתוצאה ישירה של החלטתו המקורית של שמשון ללכת ולקחת לו אישה מפלשתים. ההליכה אחר תאווה לדבר טמא, הובילה אותו להיכשל באכילת דבר טמא [מלבי"ם].
בסופו של דבר, שמשון מגיע אל אביו ואמו ומעניק להם מן הדבש, אך מקפיד להסתיר מהם את העובדה שהדבש נרדה מתוך נבלת אריה [ביאור שטיינזלץ].