לאחר מות דור הזקנים, חל מפנה רוחני עמוק בעם ישראל. העם נטש את הדרך המסורתית והחל לאמץ את מנהגי העבודה הזרה של העמים השכנים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הקביעה וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם טומנת בחובה הבחנה דקה לגבי אופי החטא. ישנו הבדל מהותי בין אזכור שם ה' לבדו, המבטא את היותו בורא העולם ומחדשו, לבין התוספת "אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם", המבטאת את ההשגחה הפרטית והקשר המיוחד שיש לו עם עם ישראל. נטישת ה' בשלב זה לא הייתה בהכרח כפירה מוחלטת בבורא העולם, אלא עזיבה של התפיסה שהוא האלוהים הבלעדי המשגיח עליהם. העם החל לעבוד עבודה זרה בדרך של שיתוף, כלומר, הם המשיכו להאמין בה' כבורא, אך צירפו אליו כוחות ואלוהויות נוספות [מלבי"ם].
הציון כי ה' הוא הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם נועד להדגיש בדיוק את אותה השגחה מיוחדת ובלעדית שהחלה ביציאת מצרים. מאותו אירוע מכונן, עם ישראל נתון תחת השגחתו הישירה של ה' ולא תחת שום כוח אחר. לכן, כאשר וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הם הפרו את הבלעדיות הזו ודחו את מעמדו כ"אלוהי אבותם" [מלבי"ם].
מעשים אלו, שכללו השתחוויה לאלוהי העמים הסובבים אותם, הם שגרמו לכך שוַיַּכְעִסוּ אֶת ה'. הכעס האלוהי נבע מעצם שיתוף שם שמים עם אלילים אחרים במעשיהם, תהליך שהיווה נקודת פתיחה להתדרדרות רוחנית קשה שבה העם הלך ושקע בהמשך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].