תקופת הנהגתם של יהושע והזקנים שאחריו מהווה תור זהב רוחני, שבו נשמרה נאמנות העם לה' בזכות עדות ראייה ישירה לניסים היסטוריים. הפרשנים מסכימים כי המילים וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה' מבטאות את הכרת הטוב של העם ואת דבקותם בשלמות רוחנית. מצב זה נשמר בזכות אותם זקנים אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל, כלומר הניסים שהתחוללו במדבר ובכיבוש הארץ [ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שחוו אירועים אלו בעיניהם, הם יכלו להורות את העם, להדריך אותו במעגלי צדק וליישר את לבבו לעבודת ה' [מצודת דוד, מלבי"ם].
לצד השפעתם החיובית של הזקנים, מצויה בפסוק ביקורת סמויה כלפיהם. הכתוב מציין אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים, ומכאן נלמד שהם אמנם זכו לאריכות ימים, אך לא לאריכות שנים. עונש זה נגזר עליהם מפני שהתעצלו להספיד את יהושע כראוי לאחר מותו [רש"י].
הדגשת התקופה המוגבלת שבה עבדו את ה' רומזת לבאות, שכן מיד לאחר מות הזקנים מיהר העם לשכוח את מעשי ה' ולפנות לרעה [מצודת דוד]. הידרדרות רוחנית זו לא התרחשה בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי של יצר הרע. תחילה חטאו ישראל בעבירות קלות ובסתר, מתוך מחשבה מוטעית שה' שוכן בשמי מרום ואינו משגיח על הארץ, ולכן חיפשו השגחה קרובה יותר דרך כוחות טבע וגרמי השמים. מתוך כפיות טובה כלפי מי שהוציאם ממצרים, הלכה עזיבת ה' והעמיקה, עד שהגיעה לעבודה זרה גלויה, נטישה מוחלטת של עבודת ה' והכעסתו [אלשיך].