ההשגחה האלוהית משנה את אופייה ועוברת מהסתרת פנים לענישה פעילה וישירה, המלווה את העם בכל צעד ומובילה אותם למשבר עמוק. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילים בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ביציאה למלחמה או להתגוננות. בכל מקום שאליו יצאו להילחם, באה עליהם רעה והם ניגפו ונפלו לפני אויביהם. מנגד, על דרך הדרש, היציאה מתפרשת כיציאה מארץ ישראל. פירוש זה מייחס את הכתוב לאלימלך ולבניו, מחלון וכליון, שיצאו לגור בשדה מואב ומצאו שם את מותם [רש"י, רד"ק]. בנוסף, היציאה מסמלת כניסה למצב של סכנה, שבו המקטרג מנצל את ההזדמנות להזכיר את עוונותיהם [חומת אנך].
הביטוי יַד ה' הָיְתָה בָּם לְרָעָה מצביע על החמרה משמעותית במצבם. לא מדובר עוד באסונות הבאים בדרך הטבע כתוצאה מהסתרת פנים, מצב שבו לעיתים יכלו לנצח אויב חלש, אלא במכת ידו הממשית של ה'. גם במקרים שבהם היה ראוי שיצליחו מבחינה טבעית, ה' התערב באופן פעיל כדי להכשילם, בדיוק כפי שהזהיר אותם מראש שאם יעבדו עבודה זרה ייענשו [מלבי"ם]. יתרה מכך, חטאיהם גרמו למהפך רוחני, שבו מידת הרחמים, המיוצגת בשם ה', נהפכה למידת הדין ופעלה נגדם לרעה [חומת אנך].
התוצאה של ענישה רצופה זו באה לידי ביטוי במילים וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד. משמעות המילה וַיֵּצֶר היא מלשון צר ודוחק, והיא מבטאת צרה, מצוקה עמוקה ולחץ רב שה' הסב להם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, למצוקה זו ישנה תכלית. ההרעה המתמדת נועדה לדחוק אותם עד שיכירו בחטאיהם ויתחילו לחזור בתשובה [מלבי"ם]. למרות חומרת העונש והדין הקשה, רחמיו של ה' לא תמו לחלוטין, והלחץ העצום הוא שהכין את הקרקע לישועתם העתידית על ידי השופטים שיקים להם [חומת אנך].