החלטתו של ה' לעצור את כיבוש הארץ מגיעה כתגובה ישירה להתנהגותם של בני ישראל, בבחינת מידה כנגד מידה. מכיוון שהעם לא בחר ללכת בדרכי ה', גם הוא מצידו גומל להם באותה המטבע ומסיר את תמיכתו מהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שלישראל הייתה היכולת ותנופת הכיבוש להשמיד את העמים שסביבם, הם בחרו שלא לעשות זאת, וכתוצאה מכך ה' מצהיר כי גם אני לא אוסיף להוריש, כלומר לגרש [מצודת ציון], את העמים שנותרו. התוצאה של החלטה זו היא שהגויים יישארו בארץ ישראל ויהוו מטרד ומכשול מתמיד עבור העם [מלבי"ם].
הפסוק מתייחס לאותם עמים אשר עזב, כלומר הניח והשאיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], יהושע בן נון לפני מותו. הפרשנים מציעים שתי תפיסות להבנת הסיבה שבעטיה השאיר יהושע את העמים הללו. מחד, מוסבר כי יהושע עשה זאת מדעתו ובכוונה תחילה, מתוך הבנה שאין לגרש את כל יושבי הארץ בבת אחת אלא בהדרגה [מצודת דוד]. מאידך, יש הרואים במילים אלו מאמר מוסגר, המלמד שעצם העובדה שיהושע לא השלים את הורשת העמים בחייו לא הייתה מקרית, אלא נבעה מסיבה מאת ה' והיוותה מראש חלק מתוכנית אלוהית מכוונת [מלבי"ם].