התהליך ההיסטורי של התרחקות בני ישראל מאמונתם מגיע לנקודת שבר דרמטית. אין מדובר רק באימוץ מנהגי הסביבה, אלא בהתנתקות מוחלטת מהבורא ומעבר לעבודה זרה.
הכתוב מציין כי העם החל לעבוד לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת, שהם שמות של עבודה זרה [מצודת ציון], וספציפית אלילים שסימלו פריון ואושר [ביאור שטיינזלץ]. צלמי העשתרות עוצבו באופן ייחודי בדמות נקבות הצאן [רד"ק].
המילים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' טומנות בחובן משמעות תיאולוגית עמוקה. עזיבה זו נבעה מכפירה של ממש בהיותו של ה' בורא המציאות, עד כדי התכחשות מוחלטת אליו [מלבי"ם]. יתרה מכך, תהליך ההתרחקות התרחש בשלבים. בתחילה, העם ניסה לשלב את אמונתו עם אלילי הסביבה ועבד את ה' בשותפות עם אלוהים אחרים. אולם, נקודה זו מתארת עזיבה מוחלטת וסופית, שבה בני ישראל הפסיקו לעבוד את ה' לחלוטין, והקדישו את עבודתם אך ורק לבעל ולעשתרות [אברבנאל].
הבדל זה בשלבי החטא מסביר את התגובה האלוהית. בעוד שעל עצם השילוב של אלילים נוספים ה' כעס אך האריך את אפו, הרי שהעזיבה המוחלטת וההתמסרות הבלעדית לעבודה זרה היא זו שעוררה את חרון אפו החמור. כתוצאה מכך הגיעו העונשים המיידיים, שכללו את מסירת העם בידי שוסים ואויבים, ותבוסה מתמדת בכל מערכות המלחמה שלהם [אברבנאל].