כעסו של ה' על חטאי העם מוביל לתגובת שרשרת קשה, שבה אובדן ההגנה הרוחנית מתורגם מיד לפגיעה פיזית, ביטחונית ולאומית. תהליך ההידרדרות במצבם של ישראל בתקופת השופטים לא התרחש בבת אחת, אלא בשלבים שהלכו והחמירו בהתאמה למדרגות החטא שלהם [מלבי"ם].
תחילה, הפגיעה הייתה כלכלית. ה' מסר אותם בְּיַד שֹׁסִים, כלומר שודדים [ביאור שטיינזלץ] שבאו לבזוז את ממונם ורכושם [מלבי"ם]. פעולת השיסוי משמעותה דריסה ורמיסה של העם ושל רכושו [מצודת ציון], כאשר הכפילות הלשונית שֹׁסִים ו-וַיָּשֹׁסּוּ נובעת משני שורשים שונים בעלי משמעות זהה של ביזה [רד"ק].
לאחר מכן, העונש החמיר ועבר מפגיעה ברכוש לאיום קיומי של ממש. וַיִּמְכְּרֵם משמעו שה' מסר והסגיר אותם, כאילו מכר אותם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מסירה זו התבטאה בכך שה' סילק את השגחתו מהם, הסיר את צלו המגונן ועזב אותם לחסדי הטבע והמקרה [מלבי"ם]. הם נמסרו ביד אויביהם מִסָּבִיב, שהיו למעשה שכניהם הרעים. האיום מצד שכנים קרובים היושבים סמוך הוא קשה ולוחץ הרבה יותר מאשר התקפה של אויב המגיע ממרחק, בוזז ועוזב [מצודת דוד, מלבי"ם].
כתוצאה מסילוק ההשגחה וההתמודדות מול כוחות שהיו חזקים מהם בדרך הטבע, הגיע השלב שבו וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד [מלבי"ם]. במבט כולל על כלל ימי השופטים, גם אם בתחילה הייתה לישראל יכולת עמידה ותקומה כלשהי, הרי שבסופו של דבר כוחם כשל והם לא יכלו עוד להתקיים ולהחזיק מעמד מול אויביהם [מצודת דוד].