נוכחותם של עמים זרים בארץ ישראל לאחר תקופת הכיבוש הראשונית אינה מקרית, אלא נובעת משילוב של תהליך טבעי והשגחה אלוהית. הותרת העמים הללו נועדה בתחילה להוות מנגנון חינוכי, אך הפכה בהמשך לעונש קבוע בעקבות מעשי העם.
באשר לסיבה הראשונית שבגללה ה' בחר לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר, חכמתו של ה' גזרה מלכתחילה שהכיבוש לא יתרחש בבת אחת אלא מעט מעט [מצודת דוד]. התמשכות ימי הכיבוש אל התקופה שאחרי מות יהושע נועדה להעמיד בניסיון את הדור הבא, כדי לבחון האם ישמרו את התורה ויימנעו מכריתת בריתות עם יושבי הארץ [מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומציין כי ה' וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ. מילים אלו אינן מתארות עונש על חטא עתידי של הדורות הבאים, אלא מציינות עובדה היסטורית: אלו הם אותם עמים שיהושע לא הספיק לכבוש בימיו בשל זקנתו וחולשתו הפיזית [אברבנאל].
אולם, משהדור החדש נכשל בניסיון וחטא, המציאות השתנתה. בעקבות החטא נהפכה ההמתנה הזמנית לעונש מוחלט. ה' גזר שלא להוסיף ולהוריש עוד איש מפניהם, והכיבוש נעצר כליל. בכך התקיימה אזהרתו המוקדמת של יהושע, שאם העם ישוב לאחור, ה' יפסיק להוריש את הגויים והם יהפכו למוקש עבור ישראל [מצודת דוד, מלבי"ם]. כך, אותם עמים שנותרו תחילה רק בגלל זקנת יהושע, הושארו כעת באופן מכוון וקבוע כדי לנסות את ישראל ולהענישם [אברבנאל].