הימצאותם של עמים זרים בתוך גבולות הארץ לאחר ימי יהושע אינה מקרית, אלא מהווה מהלך אלוהי מכוון. ה׳ הותיר עמים אלו כדי להעמיד במבחן את הדורות החדשים שקמו לאחר כיבוש הארץ. אמנם מבחינה עקרונית בני ישראל היו יכולים להמשיך ולהשמיד את גויי הארץ, אך בפועל לעיתים הם לא רצו לעשות זאת ולעיתים לא יכלו [ביאור שטיינזלץ]. לכן, אותם עמים שלא הובסו לגמרי נותרו בארץ כדי לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמבחן מיועד לדור הבא, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן. חוסר הידיעה מתפרש לא רק כחוסר היכרות היסטורית, אלא כהיעדר הבנה של אופי הניצחון. הדור החדש לא ראה בעיניו את הנסים הגדולים שנעשו ליהושע, ולא השכיל להבין שכיבוש הארץ לא הושג בגבורתם הפיזית של בני ישראל או בכוח חרבם, אלא בזכות העובדה שה׳ הוא שנלחם עבורם. נתק תודעתי זה גרם לכך שאמונתם של בני הדור החדש בה׳ הפכה רפויה [מצודת דוד], ובעקבות זאת הם המרו את פיו ומעלו בו [רש"י].
מנגד, יש המפרשים את חוסר הידיעה במישור המעשי והצבאי. מכיוון שבדור הקודם ה׳ הוא שנלחם לישראל בדרך נס, בני אותו דור לא נזקקו כלל להכיר את דרכי המלחמה ותחבולותיה. לפיכך, ה׳ הותיר את הגויים כדי ללמד את הדורות הבאים כיצד להילחם בעצמם, שכן הם מעולם לא התנסו בכך [אברבנאל].