התנקשותו של אהוד בן גרא בעגלון מלך מואב מגיעה לשיאה הדרמטי במכה אלימה ומדויקת. אהוד נועץ את נשקו בעוצמה רבה כל כך בגופו של המלך כבד הגוף, עד שהנשק כולו נעלם בתוך הבטן, מה שמוביל לתוצאה ביולוגית מיידית המסייעת בסופו של דבר להימלטותו של המתנקש.
הפרשנים מבארים את חלקי הנשק המוזכרים: הַנִּצָּב הוא הידית או הקת שאוחזת בחרב [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ואילו הַלַּהַב הוא ברזל החרב השנון והממורט, הנוצץ ומבריק כלהבה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אהוד דקר את המלך עמוק כל כך עד שהידית נכנסה בעקבות הלהב לתוך הבשר. דקירה עמוקה זו נעשתה במכוון כדי להמית את עגלון מיד ולמנוע ממנו לצעוק ולהזעיק עזרה [מצודת דוד].
לאחר הדקירה, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב. מכיוון שעגלון היה איש שמן מאוד, שומן גופו כיסה וסגר על החרב לכל אורכה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבה שבעטיה אהוד לא שָׁלַף את החרב, כלומר לא הוציא אותה מבטנו [מצודת ציון], קיימות מספר גישות. יש הסבורים כי שכבת השומן העבה מנעה זאת ממנו פיזית והוא פשוט לא הצליח למשוך את החרב החוצה [רלב"ג, רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים כי אהוד בחר במודע להשאיר את החרב בפנים כדי למנוע מדם לטפטף על בגדיו, דבר שהיה מסגיר את מעשהו לעיני הרואים בעת מנוסתו [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי בשל השומן הרב, אהוד לא היה בטוח שהלהב אכן חדר לחלל הגוף, ולכן המשיך לדחוף פנימה גם את הידית, עד שראה את תוכן המעיים יוצא, ובכך וידא את הצלחת ההתנקשות ללא צורך בשליפת החרב [רלב"ג].
תוצאת הדקירה מתוארת במילים וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעקבות בקיעת הבטן, נשפך כל הפרש והצואה מתוך מעיו של המלך החוצה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בהסתמך על תרגום יונתן, הפרשנים מסבירים כי המילה מורכבת מצירוף של שתי מילים: "פרש" שמשמעותו צואה, ו"שדונה" שמשמעותו שפיכה והטלה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. קיימת דעה פרשנית אחרת המציעה כי המילה מתייחסת למקום פיזי, חדר המתנה של פרשים, שאליו יצא אהוד. אולם, דעה זו נדחית לאור הפסוק הבא המתאר שאהוד יצא אל המסדרונה, מה שמוכיח כי היציאה הראשונה אינה מתייחסת לאהוד עצמו אלא ליציאת הצואה [רד"ק, מלבי"ם]. לפרט זה היה תפקיד מכריע בהצלחת הבריחה, שכן הסירחון שעלה מן החדר גרם לעבדי המלך לטעות ולחשוב שעגלון רק עושה את צרכיו, מה שהעניק לאהוד את הזמן היקר לו נזקק כדי להימלט [מצודת דוד, מלבי"ם].