לאחר השלמת המשימה הרשמית של הגשת המנחה ויצירת אמון מצד המלך, אהוד יוצא לדרך עם אנשיו אך חוזר בגפו כדי להוציא לפועל את תוכניתו הנסתרת. הפרשנים מסבירים כי ההליכה והחזרה נועדו להסיר כל חשד; אהוד רצה להראות שעיקר בואו היה הבאת המנחה, וכעת הוא חוזר לבדו כאדם שנזכר פתאום בדבר מה ששכח לומר. בנוסף, פעולה ביחידות נועדה להקל על בריחתו לאחר המעשה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
וְהוּא שָׁב לבדו [רש"י], לאחר שליווה את נושאי המנחה עד לנקודה מסוימת בדרך ופטר אותם לשלום. הנקודה ממנה חזר היא מִן הַפְּסִילִים, והפרשנים מסכימים כי מדובר במחצבה, מקום שבו חוצבים ומחליקים אבנים, אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל, כלומר בסמוך לאזור הגלגל.
כאשר אהוד ניצב שוב מול עגלון, בעודו עומד במרחק ממנו [רלב"ג], הוא פונה אליו ואומר: דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ. בדברים אלו רומז אהוד למלך כי הסיבה לכך שלא דיבר עד כה היא שלא יכול היה לחשוף את הסוד בנוכחות אנשיו שלו, נושאי המנחה [מצודת דוד].
בתגובה, המלך אומר הָס. משמעות המילה היא ציווי לשתיקה, אך הכוונה המעשית היא הוראה לאהוד לשתוק ולהמתין [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. עגלון מבין שאם מדובר בסוד שהוסתר מפני בני עמו של אהוד, קל וחומר שאין לחשוף אותו באוזני שומרי המלך [מצודת דוד].
בעקבות ציווי זה, וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו. משרתי המלך הבינו מיד את כוונתו ויצאו מעצמם, שכן אין זה מן הנימוס להישאר כאשר המלך מבקש לשמוע דברים ביחידות [רלב"ג, מצודת דוד]. בשלב זה של ההתרחשות, הפגישה נערכת במסדרון החיצוני, ויציאת השומרים סוללת את הדרך לכניסתו של המלך אל החדר הפנימי כדי לשמוע את הסוד [מלבי"ם].