לאחר פעולת ההתנקשות במלך מואב, המערכה עוברת משלב חשאי של אדם בודד למהלך צבאי ופומבי של אומה שלמה. מטרת ההתארגנות המהירה היא לנצל את ההלם במחנה האויב כדי להסיר את עול השעבוד לחלוטין.
המילה בְּבוֹאוֹ מתייחסת לחזרתו של אהוד אל ארץ כנען. לאחר שהיה באזור השליטה המואבי, הוא חצה את הירדן מערבה ושב אל תוך גבולות ארץ ישראל [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מיד עם הגעתו לארץ, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר כדי לתת אות מוסכם, להזעיק את העם ולאסוף אותם למלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עיתוי האזעקה היה קריטי: המטרה הייתה לרדוף אחרי המואבים ולהכות בהם בעודם נבהלים, חרדים ומבולבלים ממות מלכם [רלב"ג, אברבנאל].
ההתאספות ותקיעת השופר התרחשו בְּהַר אֶפְרָיִם. בחירת המיקום נובעת מהמציאות הגיאוגרפית והצבאית של אותה העת; ארץ מואב שכנה בעבר הירדן המזרחי, אך המואבים חצו את הירדן מערבה, כבשו את אזור יריחו, המכונה "עיר התמרים", והושיבו שם את שריהם ושליטיהם כדי לרדות בישראל [רש"י, מלבי"ם]. משום כך, המהלך האסטרטגי של אהוד היה לאסוף את הכוחות בהר אפרים המערבי, לרדת משם במהירות וללכוד את מעברות הירדן. כך נחסמה דרך הנסיגה של הכוחות המואבים ששהו בארץ ישראל, ונמנעה מהם האפשרות לחצות את הנהר ולברוח חזרה לארצם [רלב"ג].
הפסוק מסתיים בתיאור ההתגייסות המהירה: וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם. אהוד צועד בראש המחנה כמצביא ומנהיג. גדולתו בשלב זה באה לידי ביטוי בכך שאף על פי שהיה בן שבט בנימין, הוא יצא מגדר של מנהיג מקומי והצליח לאחד מאחוריו גם שבטים אחרים למערכה לאומית משותפת [ביאור שטיינזלץ].