בעוד עבדי המלך ממתינים מחוץ לדלתות הנעולות ואינם מודעים לגורל אדוניהם, המתנקש מנצל את רגעי ההיסוס כדי להבטיח את בריחתו ולחצות את קו הגבול חזרה למקום מבטחים.
הפעולה המרכזית היא שאהוד נִמְלַט וברח [רש"י], והדבר קרה עַד הִתְמַהְמְהָם. רוב הפרשנים מסבירים שמילים אלו משמעותן "בעוד", כלומר אהוד נמלט בזמן שעבדי המלך התעכבו והמתינו בחוץ עד שחשו בושה על המתנתם. יש מי שמוסיף נדבך מחושב לבריחה זו ומסביר כי אהוד העריך מראש את פרק הזמן הסביר שבו העבדים ימתינו לפני שיעזו להיכנס לחדר, ומיהר להימלט בתוך חלון הזמן הזה, מבלי לדעת שהם יתעכבו אף יותר מכפי ששיער [מלבי"ם].
בדרכו החוצה, אהוד עָבַר אֶת הַפְּסִילִים, ונקודה זו היוותה את השלב המכריע ביציאה מכלל סכנה [ביאור שטיינזלץ]. הפסילים היו פסילי אבנים של אלוהי מואב, והמעבר באזורם היה מסוכן במיוחד משום שהמואבים היו פוקדים את המקום בתדירות גבוהה לצורכי עבודה זרה [רלב"ג]. רק לאחר שחצה את אזור הפסילים, יצא אהוד מגבולות מואב ונכנס חזרה לשטח ארץ ישראל [מצודת דוד].
יעדו הסופי של אהוד היה הַשְּׂעִירָתָה. באשר למהותו של יעד זה קיימות שתי גישות. הגישה האחת גורסת כי מדובר בשם של מקום ספציפי הנמצא בשטח ישראל [מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג]. מנגד גישה אחרת מפרשת כי אין מדובר בארץ שעיר המוכרת, אלא בתיאור של יער עבות בעל עצים צפופים. לפי פירוש זה המילה גזורה מהמילה "שיער", שכן ענפי האילנות הדקים מזכירים שערות, ותנאי השטח הסבוכים הפכו את המקום למסתור מושלם עבור הנמלט [רש"י, ביאור שטיינזלץ].