רשימה זו מפרטת את העמים וחבלי הארץ הזרים שנותרו בלתי כבושים בתוך גבולות הארץ. עמים אלו הושארו בכוונה על ידי ה' כדי להוות מבחן רוחני וצבאי עבור עם ישראל, והם משמשים כרקע היסטורי לתקופה הסוערת של ימי השופטים. פירוט זה מהווה המשך ישיר לנאמר קודם לכן, ומבהיר מיהם בדיוק אותם גויים שהושארו למטרה זו [רש"י, מצודת דוד].
הכתוב פותח בציון חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים. המילה סַרְנֵי מבטאת שררה ושלטון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אינו מתייחס רק למנהיגים עצמם, אלא למקומות הממשל שתחת שליטתם. מדובר בחמש הערים הפלשתיות הגדולות: אשדוד, עזה, גת, אשקלון ועקרון, יחד עם כפריהן [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
בנקודה זו מתעוררת סתירה לכאורה: מוקדם יותר בספר שופטים תואר כי שבט יהודה כבר לכד את עזה, אשקלון ועקרון, ואם כן, כיצד הן נמנות כעת עם האזורים שלא נכבשו? הפרשנים מסכימים כי לאחר הכיבוש הראשוני של בני יהודה, הפלשתים חזרו ולקחו את הערים הללו מידיהם, וישראל לא יכלו לשוב ולגרשם [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. גישה משלימה מציעה כי הכתוב מכוון גם לאותם אזורים ועמקים שהפלשתים ישבו בהם וישראל מעולם לא הצליחו ללכוד מלכתחילה, ולכן נאלצו להמשיך להילחם בהם [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם].
בחלקו השני, הכתוב עובר לתאר את העמים הצפוניים: וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי. אלו הם השבטים הזרים שחיו בסביבת צור וצידון, בשטחים שהיו אמורים להיות נחלת ישראל [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב תוחם את מיקומם הגיאוגרפי כמי שיֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן, החל מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת, כלומר עד המקום שבו עוברת הדרך לעיר חמת [מצודת דוד].
תיאור מפורט זה משמש כהקדמה כללית לכל סיפורי השופטים שעתידים לבוא. הוא מציג את שורש הבעיה: הימצאותם של ישראל בקרב עמים אלו הובילה לנישואי תערובת ועבודה זרה, תהליך שהביא עליהם צרות והצריך את הקמתם של השופטים המושיעים [אברבנאל].