הקמת ברית צבאית נגד ישראל מובילה לכיבוש מחושב ולהתבססות זרה בתוך גבולות הארץ, מה שפותח תקופת שעבוד ממושכת. מלך מואב מחזק את כוחו ויוצא למערכה צבאית מתוכננת היטב.
כאשר נאמר וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו, הכוונה היא שעגלון מלך מואב גייס כוחות נוספים מלבד בני עמו [מצודת דוד]. הוא צירף אליו את בני עמון שהתגוררו בסמוך, וכן את עמלק, שהיו שבטים נודדים אשר נהגו להתנכל לישראל באופן עצמאי או כחלק מבריתות [ביאור שטיינזלץ].
הפעולה הצבאית לא הסתכמה בפשיטה זמנית. המילה וַיִּירְשׁוּ מלמדת כי לאחר שהכו את ישראל, האויבים לא רק בזזו את השלל והלכו לדרכם, אלא נאחזו בשטח והתיישבו בו התיישבות קבע, כאילו הייתה זו נחלתם וירושתם [רד"ק].
באשר לזיהויה של עִיר הַתְּמָרִים שנכבשה, יש המזהים את המקום עם העיר יריחו עצמה [רש"י], בעוד גישה אחרת מדייקת ומסבירה כי מדובר בעיר או בשטח הסמוכים ליריחו [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
כיבוש זה הוביל לשעבוד בני ישראל תחת עגלון במשך שמונה עשרה שנה, עד שזעקו אל ה' והוא הקים להם מושיע בדמותו של אהוד. אהוד היה איטר יד ימינו, ולכן ידו הימנית הייתה כביכול אסורה והוא פעל בשמאלו. עובדה זו אפשרה לו להחביא מתחת למדיו חרב קצרה באורך אמה בעלת שתי פיות חדות, מבלי שעגלון ירגיש בכך. לאחר שהגיש למלך מנחה ושילח את מלוויו כדי להישאר לבדו ולפעול בחשאיות, חזר אהוד ממקום מחצבות האבנים והצהיר כי בפיו דבר סתר אלוהי אל המלך. עגלון, שהיה אדם שמן מאוד וישב בעלייה מקוררת מרובת חלונות בשל חום הקיץ, נעמד מכסאו מתוך כבוד לדבר ה'. הקימה של המלך אפשרה לאהוד לנעוץ את החרב בבטנו בעוצמה רבה כל כך, עד שגם ניצב החרב חדר פנימה והפרש יצא מן המעיים [אברבנאל].