לאחר תקופה של שקט ושחרור משעבוד, מותו של המנהיג מוביל שוב להתדרדרות רוחנית ולמעגל חדש של ענישה. הכתוב מציין כי וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע, שכן לאחר מותו של השופט עתניאל בן קנז, חזרו העם לקלקולם והפרו את הברית [רלב"ג, אברבנאל]. התנהגות זו משקפת את הדפוס החוזר לאורך התקופה, לפיו הסתלקות המנהיג גוררת עמה ירידה רוחנית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי גם אם בני ישראל לא הגיעו לכדי עבודה זרה ממש של עבודת הבעלים, מעשיהם עדיין נחשבו רעים בעיני ה' [אלשיך]. יתרה מכך, ההוספה וההתמדה בחטא עוררו מחדש את העוון הקדום של חטא העגל, שהלך והתעצם כתוצאה ממעשיהם [חומת אנך].
כעונש ישיר על חטאיהם, נאמר כי וַיְחַזֵּק ה׳ אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מסכימים כי עגלון היה ביסודו אדם חלש ורך לבב, ובדרך הטבע היו ישראל אמורים לגבור עליו בקלות. התעצמותו לא נבעה מכוחו האישי, אלא מהתערבות והשגחה אלוהית שחיזקה אותו במיוחד כדי להעניש את ישראל [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. מעבר לכך, עצם עשיית הרע של ישראל נתנה לעגלון תעוזה פוליטית; הוא הבין שה' עזב את עמו, ובכך מצא עילה להסית את השכנים להתאגד נגדם [מלבי"ם].
הפסוק חותם בחזרה על הסיבה לשעבוד, עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳. כפילות זו נועדה להסביר את גורלו של עגלון בהמשך. כוונתו המקורית של ה' הייתה לחזק את עגלון במידה מועטה בלבד כדי להצר לישראל, אך עגלון חרג מהגבולות שהוצבו לו. הוא הגדיל לעשות רעה כאשר צירף אליו את עמון ועמלק וכבש מישראל את "עיר התמרים", היא העיר יריחו [רלב"ג]. מכיוון שהוסיף על העונש שנגזר משמים והחמיר את הפגיעה בישראל מעבר לנדרש, הוא נמצא בסופו של דבר חייב מיתה [אלשיך].